החדשות הטובות: בניגוד לרמיזתו הגסה של דונלד טראמפ במערכת הבחירות, מיד אחרי שכינה את אשתו של הסנאטור מטקסס מכוערת, לא היה אביו הישיש של המועמד טד קרוז בסוד הקנוניה שהובילה להתנקשות בחייו של הנשיא JFK ב־22.11.63 בדאלאס. כמובן שאף בר דעת העוקב אחרי הדייר כעור האורחות וההליכות בתולדות הבית הלבן, אינו מצפה להתנצלות בפני משפחת קרוז לדורותיה.
גילוי חשוב לא פחות הוא שמהמסמכים החלקיים שעניינם רצח קנדי לפני 54 שנים שנפתחו וראו אור ב־25 באוקטובר, עולה כי גם הילרי קלינטון לא עמדה מאחורי שלוש היריות שהחרידו את אמריקה בכיכר דילי, וקריאת הקרב המחודשת, שאותה מצייץ הנשיא כקומנצ'י משוח בצבעי מלחמה על משעול הקרב, lock her up (כלאו אותה!), אינה מייחסת לה חלק בקונספירציה. מההיבט הקלינטוני לבדו, הכי קרוב שהגיעה השושלת הפוליטית לקנדי היא לחיצת היד המתועדת של הנשיא עם ביל קלינטון הצעיר.
החדשות הבינוניות: בניגוד לאבהות הליברלית לכאורה שנטל טראמפ על ההחלטה לשחרר את מאגר המסמכים הגנוזים האחרון בעניין רצח קנדי - בעיקר כדי לפתוח מסלול הסחת דעת נוסף מעניבת החנק הסוגרת על כהונתו בטרם מלאה לה שנה - העובדה היבשה היא שאת 25 השנים לגילוי קצב ג'ורג' "המלטף" בוש האב ב־1992, אחרי ש־JFK, סרטו השערורייתי של אוליבר "המתנכל המיני" סטון, שב והסעיר את המים בביצת תיאוריית הקשר המסעירה את אמריקה על בסיס מחזורי כמעט ידוע מראש.
לטראמפ לא היו יד או רגל בהחלטה לפתוח את המסמכים לעיון הציבור והמומחים לדבר, אבל הוא לקח קרדיט לא לו במיטב דרכו הנרקיסיסטית, שבה כל דבר חיובי שקורה באמריקה יוצא מבית מדרשו, וכל הדברים הרעים - ממאורת המכשפות של מזכירת המדינה לשעבר קלינטון.
החדשות הרעות: כמקובל בבית הלבן בהרכבו האנושי הנוכחי, הסובל מהיעדר מובהק של סדרי עבודה ופרוטוקול ומתנהל על בסיס שליפות גחמניות, ציוצי השכמה ואלתורים ותיקוני דרך תוך כדי תנועה, למד טראמפ שה־FBI וה־CIA, סוכנויות הביטחון והמודיעין, לא התבקשו לרשום את זכות ההתנגדות הנקודתית השמורה להן לצורך הגנה על סוכנים, משת"פים, סייענים חיים ומתים ובני משפחותיהם ולמחוק בטוש שחור (redact) את שמותיהם ומעשיהם כדי להגן לכאורה על ביטחונם וחייהם מנחת זרועם של בעלי עניין ותיקים.
התקלה השלומיאלית הזאת, שהיא דרך חיים בבית הלבן יותר מאשר מקרה חד־פעמי, הותירה מסמכים חשובים רבים בכספות המאובקות ושחררה לאטמוספרה האמריקאית הרוויה בלבול ואובדן עשתונות ממילא, חצאי אמיתות, רבעי גילויים ומסמכים שהעמוד החשוב ביותר בהם נשמר למועד מאוחר יותר. כמי שהאמת העובדתית היא אור הנר המנחה אותו, מיהר טראמפ להבטיח שבעוד חצי שנה ואחרי שתעבור ועדה מיוחדת על המגילות הגנוזות, נזכה לשזוף את האמת כולה.
אישית וכמי שחי את החומרים הללו רוב חייו הבוגרים, אינני עוצר את נשימתי בציפייה דרוכה. מה שעלול לחשוף מוסדות אמריקאיים בקלקלתם ולגלות חלילה מעורבות אקטיבית ברצח הנשיא, יישאר חסוי. אמריקה אינה ערוכה נפשית למפגש עם האמת, במידה וטרם ראתה אור.
החדשות הרעות באמת: מחיטוט קדחתני במסמכים שיצאו לאור במתכונת המזכירה את "תכשיטי ה־CIA", בנושא מעורבות סוכנות הביון המרכזית בהפלת משטרים ובהקמתם ומנהיגים ברחבי העולם לפני מספר שנים, האוצר החדש הוא בעיקר כמה שקי עפר וחול שאת רובם קראנו בעבר או ידענו על קיומם, שבתוכם מפוזרים מה שהמומחים מכנים "רמזים סתומים" ו"חפצים מבריקים", כמאמר ההיסטוריון לארי סאבטו.
החדשות רעות במיוחד, משום שלצד מסמכים מודפסים שאותם אפשר לקרוא בלי ליפול מהרגליים מעוצמת הגילוי, הושלכו לרגלינו מסמכים רבים בכתב יד, ללא התחלה או סוף, ללא כותרת או תיאור נושא, שמטלת פיענוחם גדולה יותר מהמצוי בהם. כאילו חמד לצון מישהו בגנזכים וזרה חופן חול בעיני אומה המפלבלת בעיניה יותר מיובל שנים, והמוכיחה בסקרים שונים ש־61% מהאוכלוסייה אינו מקבל את לי הארווי אוסוולד כמתנקש ורק 18% מאמינים כי אוסוולד פעל לבדו.
שוו בנפשכם שיגאל עמיר, רוצח רבין, היה נתפס חי ובבריאות טובה וטרם שאפשר היה לחקור אותו ולהבין את מניעיו ואבותיו הרוחניים, היה מישהו יורה בו והורג אותו בחצר תחנת המשטרה בדרכו למעצר. מתים שותקים בדרך כלל, ולמרות תחושות הנקם והשילם היינו נותרים ללא החיוך השטני העקום, השמחה לאיד ו"דין רודף". זה מה שעשה הגנגסטר הקטן ג'ק רובי, אחד משני היהודים גיבורי הפרשה, כאשר התקרב מרחק צעדים ספורים מסיפור הכישלון האישי שהיה אוסוולד וירה בבטנו. במקום הוויכוח על מורשת רבין היינו נותרים עם חידת עמיר.
***
מכל הספרים והכתבות שקראתי, והם רבים מספור, האמת הנוחה לי לעיכול נמצאת ב"Case Closed", ספרו עב הכרס ועתיר התחקיר של ג'רלד פוזנר. הכל עם פוזנר וספרו היה כשורה עד שלפני מספר שנים, בהיותו כתב של האתר "הדיילי ביסט", נתפס פוזנר בפלגיאט רב־שכבתי ופוטר על ידי העורכת דאז טינה בראון. אני מסרב להניח למעידתו המאוחרת של פוזנר לשנות את דעתי על ספרו. גם המסמכים שראו עתה אור מחזקים את טענתו: לי הארווי אוסוולד, הצעיר המתוסבך, חייל המרינס, הצלף הבינוני, המהגר לברית המועצות, הנשוי לאזרחית סובייטית, שניסה להיכנס לקובה ושכל דרכיו מובילות למקסיקו סיטי, הוא שירה בראשו של JFK ברובה מתפרק עם כוונת טלסקופית רעועה שהזמין בדואר, בקצב אש של גדול הצלפים.
זה עד כדי כך פשוט ועד כדי כך עצוב וסתמי. אף אחד לא ירה בקנדי משלושה מוקדים, איש לא ירה מגבעה מדושאת (grassy knoll). מי שפתח וסגר את מטרייתו מעברו השני של הרחוב בכיוון הלימוזינה הפתוחה, לא השתמש בה כדי לירות חצים מורעלים בסגנון הרוסי מבית מדרשו של ולדימיר פוטין. ג'יי. די. טיפיט, השוטר שנורה למוות בידי אוסוולד בדרכו להתחבא באפלת בית קולנוע בדאלאס, לא היה חלק מקונספירציה. מעקב רטרואקטיבי אחרי מרגריט אוסוולד, האם, לא הניב דבר או עדות מרשיעה למעורבותה. לא ג'ק רובי הוא שירה בטיפיט.
אני נזהר מלכנות את המסמכים החדשים בכינוי הגורף דלים. חיטוט מתמשך בהם, פיענוח כתבי היד העקומים, השוואות מלומדות עם מסקנות ועדת וורן שחקרה את ההתנקשות וועדת צ'רץ' בשנות ה־70, יניבו בקרוב גל נוסף של ספרים על סופה העגום של קמלוט. אבל מהמיידי הניצב נגד עינינו עולות בעיקר רכילות לא בלתי רלוונטית וכמה פיסות מידע לא מתחברות ועובדות נוספות. אין כאן התחבושת שתעצור את הדימום המתמשך מהעורק המוביל דם ללבה של אמריקה. אין כאן משום תועלת לפתרון החידה, אלא חיזוק לעובדה שבשמונה השניות שעמדו לרשותו הצליח המתנקש בעל פרצוף העכבר לפגוע בקנדי פעמיים, ואישוש לקיומו של "קליע הקסם" שנכנס ויצא מקנדי ופגע במושל טקסס ג'ון קונולי שישב לפניו.
בהזדמנות החגיגית הזאת נדרשו ערוצי החדשות לפרק ההוא מ"סיינפלד" על יריקת הקסם והציגו את החומר הרלוונטי, והיו גיפים של קווין קוסטנר מ"JFK" וסרטים אחרים. וגם ראיון עם אלכסנדרה זפרודר, נכדתו של אברהם זפרודר, מי שהנציח את ראשו של קנדי סופג את הכדור האחרון בסרט בן 20 שניות בלבד שהכניס למשפחה הנ"ל 16 מיליון דולר עד היום.
***
אז מה כן היה לנו? הבה ניגש לבופה התקרובת: מזכר מודאג של ראש ה־FBI ג'יי אדגר הובר, יומיים אחרי ההתנקשות, שבו הוא מצביע בזריזות על הנזק הטמון בעובדה שאוסוולד מת, עובדה שתעורר חשד אצל האזרחים. הובר, אויב מושבע של האחים קנדי, הוא במיטבו הממלכתי כאשר הוא מביע דאגה מניסיונות של אוסוולד ליצור קשר עם השגרירות הקובנית במקסיקו סיטי בביקורו שם ימים לפני הרצח. המסמכים החדשים חושפים את העובדה שמשטרת דאלאס קיבלה אזהרה נקודתית על ניסיון התנקשות צפוי באוסוולד והתעלמה ממנו ואת העובדה שרובי היה על מסך המכ"ם של הבולשת שגם עקבה אחריו. הובר מודה שלא היה בידיו מידע מוצק על רובי חוץ מקשרים עם עולם הפשע בשיקגו.
מה שברור מעבר לכל ספק הוא העובדה שאוסוולד היה במעקב תמידי של ה־CIA, שידע על כל תנועותיו, כולל על ניסיונו לוותר על אזרחותו האמריקאית, חייו במינסק ומועד שובו לאמריקה, וחברותו בארגוני מחאה אנטי־קובניים ובהפצת מנשרים בנושא. במסמך אחד, שובה לב במיוחד, נשאל ריצ'רד הלמס, אז ראש המבצעים ב־CIA, אם היה אוסוולד "נכס" של הסוכנות. הדף הבא שבו לכאורה השיב על השאלה - נעדר.
העובדה שאוסוולד היה בשליחות ה־CIA, שראה עצמו נפגע מנסיגתו של קנדי מסיוע אווירי לכוחות המורדים שתקפו במפרץ החזירים וניסיונות החיסול של קסטרו על ידי הסוכנות, היא מהתזות החביבות במיוחד על אוהדי הקונספירציה, בבחינת אסוף את החשודים הרגילים. הובר תורם משלו במזכר נוסף, שממנו עולה שהקג"ב משוכנע באחריות ישירה של סגן הנשיא לינדון ג'ונסון לרצח, בשם כוחות ריאקציוניים ואצולת ממון טקסנית, מה שאינו מסביר את האיוולת הטמונה ברעיון ובמדיניות החברתית הליברלית שהיא מורשתו האמיתית של ג'ונסון.
המסמכים החדשים פוטרים אותנו מהדשדוש ההיסטורי המעיק שהיה חביב על אוליבר סטון ואחרים, בדבר היעלמם ומותם של עשרות עדים שעשויים היו לשפוך אור על ההתנקשות. על אלה כבר קראנו בגילויים מוקדמים. מה שלא נחסך מאיתנו הוא ההתרעה המוקדמת שמקבל בובי קנדי על ספר שאמור לחשוף את הרומן שניהל עם מרילין מונרו (האומנם? אני לא הייתי שם), שבמהלכו הבטיח לה שיתגרש מאשתו אתל ויישא את הכוכבת לאישה.
מכיוון שמונרו מתה באוגוסט 1962 מנטילת כדורים וממנת יתר שהיא כמובן חומר לחשד, הנשיא היה עדיין בחיים ויכול להיות שמי שחיסלו בשירותו את מונרו הם שקמו עליו להורגו שנה לאחר מכן. כאמור, חומרים קשים לעיכול אצל אנשים בעלי מטבוליזם רגיל.
***
אם היה קיים קשר אפל רב־משתתפים לרצח הנשיא, הרי שתחילתו וסופו במקסיקו סיטי. העיר הזאת, מוכת האלימות והחטיפות של אזרחים עשירים, הייתה כר פעולה סובייטי ואמריקאי פורה בימי המלחמה הקרה. אליה הגיע אוסוולד באוטובוס בחודש אוקטובר 1963 בניסיון להיכנס לקובה או כדי ליצור קשר עם מפעיליו הקובנים, בהנחה שאתם מהאסכולה הקובנית, כנקמה על ניסיונות ההתנקשות בקסטרו. מטרידה יותר היא העובדה שבידי ה־CIA היה מידע בזמן אמת על פעולותיו של אוסוולד ונוכחותו בדאלאס לפני ביקור הנשיא. אוסוולד מככב גם בספר החדש על ג'יימס ג'יזוס אנגלטון, בכיר ה־CIA המיתולוגי שנבגד על ידי בני דמותו הבריטים, ולפיו אנגלטון, החושד המתמיד, הביע עניין באוסוולד אך לא יצא מגדרו. וכך הלאה.
עוד חצי שנה, כך על פי הבטחת טראמפ, תושלך לרגלינו ערימת המסמכים האחרונה. אולי ואולי לא. מן הסתם ישחררו בה שמות רבים ומראי מקום. הערפל לא יתפזר אלא יעבור כעננה מוצקה מקצה אחד של החדר לקצהו השני. אמריקה תמשיך להביע ספק גדול כלפי רשויות המנסות לשכנע אותה כי רובה לא מאופס הרג דרך ענפי עץ נשיא בתנועה. השבוע יוצא להקרנות "LBJ", סרט חדש עם וודי הרלסון בתפקיד ג'ונסון הנפתח בהתנקשות בדאלאס. בשנה שעברה גילם בריאן קרנסטון את יורשו של קנדי.
ברבות השנים הסתגלתי לרעיון שאוסוולד הוא שרצח את קנדי. מאכזב, אבל זה מה שיש. האם נשכרו שירותיו או האם פעל ממניעים פוליטיים משלו, מרתק ככל שיהיה, כנראה שלא נדע לעולם. בשנים שחלפו מישהו שיודע אמור היה לדבר, כמו וידויו טרם מותו של גרון עמוק. מי שלא דיבר עד עכשיו, ספק אם יצליח להשליך את קולו מהקבר.