העיר ביתר עילית נמצאת באחד המקומות היפים בארץ. ממוקמת שמונה קילומטרים דרומית-מערבית לירושלים, על שלוחה של הרי יהודה. בתחילת החורף, במבט מרחוק, כשהיא טובלת בשמיים אפורים ובקור אירופי חודר, היא נראית כמו פנינה בחו"ל שבה היינו שמחים לבקר. אבל צריך לזכור שביתר עילית היא עיר חרדית שמתמודדת ביומיום עם לא מעט בעיות, שנובעות בעיקר ממצבה הכלכלי ומאוכלוסייה שנמצאת נמוך מאוד בדירוג הסוציו־אקונומי. “בכל תחום אנחנו מדורגים מספר אחת, או למעלה או למטה", חייך ראש העיר, הרב מאיר רובינשטיין. “אנחנו לא באמצע בשום דבר. בחומר אנחנו ראשונים מלמטה, ברוח ראשונים מלמעלה".
כשרובינשטיין התמנה לתפקיד ראש העיר, ב־2007, מספר התושבים היה כ־30 אלף. היום ביתר עילית מונה כ־55 אלף - 65% הם צעירים מתחת לגיל 18, מה שמצביע על משפחות גדולות, מספר ילדים רב. “ל־80% מהמשפחות בעיר יש הנחה בתשלומי הארנונה, כך שאני מתחיל את השנה במינוס של 50 מיליון שקל", מספר רובינשטיין. “זה חוסר משמעותי בתקציב השוטף, היינו יכולים לפתח ולעשות דברים אדירים. לכן אנחנו צריכים לקושש מפה ומשם, אבל אני עושה את העבודה, לא מוותר על אף אגורה ומתרוצץ במסדרונות אצל הפקידות הבכירה והפחות בכירה".
למזלו של רובינשטיין יש לצדו משענת יציבה. “מפעל הפיס הוא הנדבך החשוב ביותר ברשויות המקומיות", ראש העיר קובע. “יש אומנם גופים נוספים שתומכים - משרד החינוך בכיתות לימוד, משרד הכלכלה במעונות יום - אבל אצל מפעל הפיס יש ודאות ובהירות כשפותחים את השנה. יודעים כמה כסף נקבל. ראש עיר יכול לשבת ולהחליט להיכן לתעל את התקציב של הפיס, מה יבנה במהלך השנים הקרובות. זה האי היחיד של יציבות כלכלית, אין אותו בשום משרד ממשלתי".
יש צורך עצום בבתי ספר ובכיתות לימוד. בביתר עילית מוסדות חינוך נפתחים כל הזמן, אבל קשה לענות על הביקוש הגדול, למרות המאמץ לסגור את הפער. רובינשטיין אומר שבלי הסיוע של מפעל הפיס הוא לא יודע מה היה עושה. “משרד החינוך לא עומד בקצב", הוא מספר. “יש קרוונים ומבנים, אבל רוב כיתות הלימוד הן תקניות, אנחנו לא מוותרים. לדעתי, ללא סיוע מפעל הפיס לא היינו יכולים לפתוח את שנת הלימודים. יש פה עשרות בתי ספר שנבנו בעזרת הפיס".
כשרובינשטיין מדבר על שיתוף הפעולה, מקור הגאווה הגדול ביותר שלו נמצא אולי במרכז הפיס הקהילתי, שאותו חנך לפני מספר שנים יחד עם יו"ר מפעל הפיס, האלוף במיל' עוזי דיין. “מגיע עכשיו חג החנוכה, והמרכז תפוס מדי יום באירועים אדירים ומושקעים", ראש העיר מספר. “אי אפשר להאמין איך עיר חיה בלי מקומות כאלה לפני שהם נבנו. אצלנו היו נוסעים לגוש עציון או לירושלים כדי לקיים טקסי סיום לבתי הספר. עכשיו זה מרכז הקהילה. אם לא הייתי יודע מהי ההקצאה השנתית ממפעל הפיס, לא הייתי בונה מרכז פיס קהילתי ששוויו כ־16 מיליון שקל. הייתי בונה עוד כיתה פה, עוד כיתה שם, שזה חשוב, אבל לא הייתה לנו העוצמה הזו, המענה הזה. איחדתי תקציבים ממקורות נוספים ובנינו משהו עצום".
ביתר עילית היא לא עיר עשירה, אבל בשנים האחרונות קטפה פרסים על יופיה מהמועצה לישראל יפה. רובינשטיין החליט להשקיע לא מעט במראה החיצוני. “הדגש העיקרי שלי גם היום הוא בחזות העיר", הוא מספר. “כיכרות, גינון, טיפוח, פינוי אשפה, שילוט. משקיעים הרבה, לצד העיסוק האינטנסיבי בבניית מוסדות חינוך וציבור. תמיד יש במה להשקיע".
אחד משיתופי הפעולה של ביתר עילית עם מפעל הפיס הוא בניית מכון כושר עם מקווה, או “מכון כשר" כפי שרובינשטיין מתלוצץ. “יש פה ציבור גדול שמקפיד מדי בוקר ללכת למקווה ואז לבית כנסת, משם ללימודים, וכושר נמצא גם במקום גבוה בסדר העדיפות", סיפר. “אז ליד בית הכנסת פתחנו מכון כושר, ובעזרת הפיס בנינו בו מקווה קטן. בן אדם קם בבוקר, טובל במקווה, עושה כושר, הולך להתפלל, ללמוד ועומד בתחילת היום בריא, מוכן ומזומן".
יש ביקוש גדול למגורים בביתר עילית, אבל גם מצוקת דיור עצומה. משום שהעיר שוכנת מעבר לקו הירוק, ישנה הקפאת בנייה שגורמת למועקה גדולה בקרב התושבים. “כעת נבנית שכונה חדשה בת 220 יחידות דיור ועוד 800 יחידות נמצאות בדרך", ראש העיר מספר. “רק שבגלל הבעיות המדיניות קשה לנו להתקדם. אנחנו גדלים ב־5% בשנה והיינו צריכים לגדול ב־30%. אם אפשר, היו נמכרות פה 5,000 יחידות. כל פעם אנחנו מנצלים חלון מדיני שנפתח לבניית עוד 300, עוד 200. אמרנו תודה על כל יחידה שנבנתה".
משפחות נאלצות לעזוב?
“הרבה נאלצים או גרים בתנאים לא תנאים, במרתפים, בדירות מפוצלות. לי אישית יש ילדים שנאלצו לעזוב לבית שמש וטבריה כי אין פה דירות. כואב על כל מי שנאלץ להיפרד מאיתנו. האנשים בביתר עילית ממש אוהבים את המקום".
ביתר עילית היא אבן שואבת במיוחד לירושלמים, בגלל מיקומה הסמוך לעיר הקודש, אבל לא רק בשל כך: רבים רוצים להגיע אליה משום שהיא מציעה איכות חיים אחרת. רובינשטיין, למשל, הוא חבר במועצה לתרבות של מפעל הפיס, לכן גם מופעים לציבור החרדי מגיעים לעיר. “יש פתיחות במפעל הפיס לצורך בתרבות אצל הציבור החרדי", הוא מסביר. “אירועי התרבות הגיעו אלינו כי גם הבינו שאנחנו לא יכולים לקחת כל אומן, אבל יש אומנים שלנו, כמו מוטי שטיינמץ או אהרן רזאל שהגיע לפתיחת מרכז הפיס. יש מה לתת לציבור הזה שהיה בעבר ממודר ומקופח".
רובינשטיין חושב שהשינוי הגיע לא מעט בזכות הקשר הישיר שיש לו עם יו"ר מפעל הפיס, עוזי דיין. “יש לו אוזן קשובה לבעיות שלנו, מה שלא היה בעבר", סיפר. “השיח הישיר והדוגרי עם מי שעומד בראש הפירמידה של מפעל הפיס זה דבר מבורך, חשוב, ולא פעם ולא פעמיים התגברנו ביחד על בעיות".
סיור קצר בעיר הבליט כמה צעירים יש בה. קולות צחוק בכל פינה, לצד תלמידים שחוזרים הביתה מבית הספר. “זה נותן הרבה אור ושמחה, אבל גם מאוד מחייב אותנו", אמר ראש העיר. “הצעירים מלאי אנרגיות ותוססים, וצריך לספק את צורכיהם, לכן השיתוף עם מפעל הפיס פורה. מצד אחד יש לפיס פתיחות לסייע, מצד שני על כל שקל שהוא נותן יש מנגנוני בקרה ופיקוח. הם באים לבדוק בשטח, וזה מובן ואפילו מבורך".
רובינשטיין אמר שמה שהכי חשוב לו הוא להמשיך לקדם את העיר, שלא תרגיש שהיא נשארת מאחור, למרות מצבה הכלכלי. לשם כך הוא זקוק לסיוע מידידים. “מפעל הפיס הוא גלגל הצלה ואי של יציבות לכלל הערים, בטח לערי הפריפריה ולערים המוחלשות סוציו־אקונומית", הוא אומר. “במשרדי הממשלה לא אומרים לי עכשיו שיש תוכנית חומש ומספרים כמה כיתות אקבל. אם זה היה כך, אפשר היה להציב יעדים ארוכי טווח ולא לחיות מהיד לפה ולסתום חורים. מפעל הפיס, לעומת זאת, מאפשר לנו לראות כמה שנים קדימה".