זה אחד הילדים

פרולוג
היה היה גיבור עתיק

צורים בקע, סלעים העתיק.

"טוב למות על המשמר

בעד ארצנו", כה אמר.

היה היה גיבור חידה

לו זרוע יחידה

(אברהם ברוידס)

בי"א באדר היינו מתכנסים, כל תלמידי בתי הספר, לעצרת שנערכה באצטדיון המכתש בגבעתיים. הייתה מסכת שבכל שנה חזרה על עצמה. בתחילה קראנו את ה"יזכור" המיוחד שחיבר ברל כצנלסון, מנהיג תנועת העבודה כמה ימים אחרי מאורעות תל חי.

יזכור עם ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו, הנאמנים והאמיצים אנשי העבודה והשלום, אשר הלכו מאחורי המחרשה וחירפו נפשם על כבוד ישראל ועל אדמת ישראל....

אל ישקוט ואל יינחם ואל יפוג האבל עד בוא יום בו ישוב ישראל וגאל אדמתו השדודה.

אף על פי שעם יוסף טרומפלדור נהרגו בקרב על הגנת תל חי עוד שבעה חברים, ביניהם שתי נשים, הפך הוא לגיבור המיתולוגי ולסמל של מגיני תל חי. לזכרו נכתבו שירים שאותם היינו שרים בעצרות של י"א באדר. השירים, אגב, נכתבו בידי יוצרים מכל צבעי הקשת הפוליטית של אז. זאב ז'בוטינסקי הרוויזיוניסט כתב:

דם עברי רווי לשובע

ניר, הר וגיא.

אך מדור לדור

לא נשפך טהור

מדם חורשי תל חי.

בין איילת ומטולה

בקברו דומם.

דום שומר ארצנו

גיבור גידם

והיה גם שיר שכתב אבא חושי, לימים ראש העיר המיתולוגי של חיפה ואיש תנועת העבודה:

בגליל בתל חי

טרומפלדור נפל.

בעד עמנו בעד ארצנו

גיבור יוסף נפל

כן, כן. הגיבורים שעליהם גדלנו היו גיבורים ריאליים ולא גיבורי ריאליטי.

תמונה ראשונה
מן הגבול הצפוני, מן הגשר, הובא.

שב מוטל על גבו ורוגע כדין.

מי הבא? זה אחד נערי הצבא.

זהו אורי אילן. זה אחד הילדים

(נתן אלתרמן)

ב–13 בינואר 1955. לפני 63 שנים בדיוק, התאבד אורי אילן בשבי הסורי. הוא חשש שלא יוכל לעמוד בלחצים והעינויים, יישבר ויגלה לסורים את פרטי הפעולה שאליה נשלח. הוא גם האמין לדברי חוקריו, שסיפרו לו שארבעת חבריו שנתפסו יחד איתו הוצאו להורג.

"כבר הרגו את כולם", כתב על פתק שנמצא צמוד לגופו ונכתב על ידי ניקוב חורים שיצרו אותיות על הנייר. "לא בגדתי, התאבדתי".

אמו של אורי אילן, הקיבוצניק מגן שמואל, הייתה חברת כנסת. ארגונים בינלאומיים הציעו לה לפעול לשחרורו של בנה. היא נענתה בתנאי שלא ישוחרר לבדו אלא רק עם חבריו.

אורי אילן, שהעדיף את המוות על גילוי הסודות הצבאיים, הפך לגיבור ילדותנו. משה דיין, מי שהיה הרמטכ"ל והפך ברבות הימים למיתוס בפני עצמו, עד שנופץ ברעש גדול במלחמת יום הכיפורים, הספיד אותו בהלוויה:

רוב ההרוגים נופלים מפני ש... בגלל ש... יש בודדים שנופלים בשביל ש... כמו ש... כמו אורי אילן. החייל בן הי"ט, אורי אילן, נשא על גופו הצעיר ובכוח רצונו הנחוש את משימת הביטחון של עמו, עד אשר הגיע לגבול יכולתו ואז גבר רצונו על גופו. אורי בא עד קצה דרכו. על גווייתו הקרה, החוזרת למולדת, הייתה צמודה פתקה ובה זעקתו האחרונה: "לא בגדתי".

את המילה "התאבדתי" השמיט דיין מנאום ההספד. ככה בונים מיתוס. בדיוק כמו הוויכוח אם טרומפלדור באמת אמר "טוב למות בעד ארצנו".

כעבור 15 חדשים הוחזרו מהשבי הסורי ארבעת חברי החוליה של אורי אילן תמורת 41 שבויים סורים.

זהו אורי אילן שנלחם באין - עד.

סחוף - אימים - ועורמה ונפתל ונופל.

לא היה אולי קרב מר מזה ובודד

בקרבות מצורך, ישראל...

העם הזה חייב לזכור כי הוא את ההולכים שולח,

ולא רק מאויב בלבד חייב לגאול הוא את דמם.

הרבה שירי מוסר יהפוך הזמן למו אבק פורח,

אך יש פתקי נייר קמוטים, שעל לבו יהיו חותם.

(נתן אלתרמן)

תמונה שנייה
היו בכיתה בני עמים רחוקים

בני רוסיה, צרפת שהגיעו לכאן.

ובני הגליל ופניהם צוחקים

וגם בן מרוקו - נתן.

קטפה הכיתה בידה מן העץ

רימון אדמוני מפירות הבוסתן.

אז למה באוהל פתאום התפוצץ

רימון על לבו של נתן

(עמוס אטינגר)

זה קרה בשנת 1954. נתן אלבז, חייל בודד שעלה ממרוקו לישראל, עוסק בפעילות שגרתית: פירוק רימוני יד. הוא שומע פתאום צליל נקישה ומבין שנצרה השתחררה מאחד הרימונים. טוראי נתן אלבז יוצא מהאוהל כשהוא מחזיק את הרימון בידו וצועק לחבריו לתפוס מחסה. מהר מאוד הוא קולט שלאן שלא ישליך את הרימון הוא יגרום לנפגעים. הוא מצמיד את הרימון אל החזה כשהוא מתרחק בריצה מהחיילים. הרימון מתפוצץ על גופו של נתן אלבז, שמציל את חבריו.

על מעשה גבורתו העניק לו הרמטכ"ל משה דיין צל"ש, שהומר לאחר 16 שנים לעיטור מופת. מחנה נתן, שנקרא "מחנה נתן" עוד כשנתן אלבז היה טוראי אלמוני בחטיבת גבעתי, הפך אחרי מותו ל"מחנה נתן" על שם נתן אלבז.

אבל אין ספק שמעשה הגבורה, שהדהים וריגש את המדינה כולה, הכניס ללב ההוויה הישראלית את נתן אלבז, הנער שבגיל 17 עזב את משפחתו במרוקו והגיע לבדו לישראל.

נתן אלתרמן הקדיש לו את "הטור השביעי" שלו, ובכך צירף אותו לשושלת הגיבורים המיתולוגיים של המדינה הצעירה בת ה־6.

בפתח השיר מצרף אלתרמן את תיאור מעשה הגבורה של טוראי אלבז:

על החייל אלבז שעסק בפירוקו של רימון ובלי משים הופעל בידיו מנגנון הפיצוץ. אלבז לא השליך את הרימון מידו, להימלט על נפשו... הוא פרץ עם הפצצה החוצה, אך בראותו כי גם שם אנשים, החל רץ אל הוואדי השומם בקוראו "רימון, רימון". הוא נתרסק בתום ארבע השניות שבין נקירת הפיקה ובין ההתפוצצות. כל חבריו יצאו חיים.

הרימון לאחור לא השלכת

כי היה איש באוהל רבוץ.

הרימון לפנים לא הטחת,

כי נראו אנשים בחוץ.

פה פערת, עיניים פקחת

ובידך כיליון חרוץ.

הה, מושלך אלי סבך לבלי חוק,

שורש אפריקה. בן מרוק.

הה, קופא פעור פה ונדהם

לעיניו של ריבון עולם

אתנחתא
אמצע שנות ה־50. המדינה ואנחנו בני אותו גיל כמעט. טוב, אל תתפסו אותי במילה. אני קצת יותר גדול ממנה, באיזה שנתיים–שלוש. אבל כמעט אותן מחלות ילדות. שנינו צמאים כנראה לאותם סיפורים, בעיקר לסיפורי גבורה וגיבורים. אני ממציא לעצמי סיפורים דמיוניים. המדינה לא צריכה להמציא. יש לה גיבורים, והיא רק צריכה להאדיר אותם. מה שנקרא היום "לשווק". ככה אנחנו שומעים על הילדה מירי פירסטנברג, שהייתה ניצולה באסון מעלה עקרבים, ועל ורדה פרידמן, הנערה מכפר ויתקין שיצאה לעזור לעולים החדשים במושב פטיש ונהרגה מרימון שהושלך בזמן חתונה שנערכה שם. את הרימון השליכו מחבלים מעבר לגבול, שאז קראו להם מסתננים ופדאיונים.

שנות ה־50. כולנו היינו ילדים.

כולנו היינו הילדים של כולנו.

תמונה שלישית
קיבוץ נח"ל עוז. מפקד האזור, רועי רוטברג, שיצא לשדות המשק לשמע יריות, נופל במלכודת. היורים אורבים לו. הם רוצחים אותו וגוררים את גופתו לרצועת עזה, שם הם ממשיכים להתעלל בה. למחרת היום מוחזרת הגופה. בהלוויה נושא הרמטכ"ל משה דיין דברי הספד. ההספד הזה, שריגש מדינה שלמה, זוכה במשך השנים לעשרות ניתוחים של סוציולוגים, אנשי עט, פסיכולוגים, היסטוריונים ובלשנים.

הנה מה שכתב עמוס עוז:

לשונו של דיין, ויהי הנושא אשר יהי, רוויה מוות... בתי הקברות הם הנותנים לו את ההשראה למיטב נאומיו, והוא מתעלה לדרגת משורר, כמעט, דווקא בהספדים. אולי אבד בדיין משורר אותנטי של חוויות בני הארץ שחייהם עברו עליהם במלחמות ובהפוגות הספד שבין המלחמות.

ואכן, לפחות הקטע האחרון של ההספד על רועי רוטברג בכלל לא נשמע כמו הספד של רמטכ"ל. הוא כאילו ציטוט שלקוח מאיזה ספר.

רועי רוטברג, הנער הבלונדיני אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי - האור בלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח אורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויוכלו לו.

אפילוג

בשנת 1958, לקראת סוף שנות ה־50 נפרד משה דיין מלשכת הרמטכ"ל. עמוס עוז כתב על זיקתו העמוקה אל אלתרמן:

אל שירת - המתים - העולים - בחלונם - של החיים. עד למדרגה של אובססיה; קסמי המוות מהלכים על דיין.

ואלתרמן, שהעריץ את דיין, נפרד ממנו בשיר "כמה מילים למשה דיין".

במה שבית לב? ובכן, אם יש שואל

הלא ישנו משיב. ולך אומר הוא ככה:

העם אהב בך את ארץ ישראל

אשר הנה פרושה עליך כמו שחר.

משה דיין, אשרי העם אשר בהיות

החרב מגינו, לבו היטב יודע

כי אין איתו דמויות עזות ונפלאות

מאלו שהושמו שולפיה ושומריה

תשע שנים אחר כך, על סף המלחמה שתזכה לשם מלחמת ששת הימים, בלחץ העם מתפטר ראש הממשלה לוי אשכול מתפקידו כשר הביטחון וממנה במקומו באי־רצון את משה דיין. ואז באו הניצחון והאופוריה.

ויום הכיפורים.

והשאר היסטוריה.