מהפסגות המושלגות בגובה 6,000 מטרים מעל פני הים, לנופים הצחיחים של ים המלח בגובה 414 מטרים מתחת לפני הים: מרחב עבודתו של הצלם־אמן לאוניד פדרול נמתח למרחקים וחושף עומקים בלתי רגילים. הוא עלה לארץ מאוקראינה ב־1994, ומאחוריו השכלה אמנותית רחבה, הכוללת פרסים ותעודות הוקרה שהוענקו לו עבור תצלומיו האמנותיים, ובהם צילומי פרסומת ותמונות נוף שצילם במהלך מסעות טיפוס הרים. בחצי השנה הראשונה לשהותו בישראל, למד באולפן. "לא הייתה לי עבודה בזמן הזה והייתי צריך לעבוד בניקיון", הוא מספר. "הייתי מתוסכל, אבל במקביל חיפשתי עבודה בתחום שלי".
במהלך חיפושיו נפגש עם הצלם גרגורי ויניצקי, שהיה צלם ראשי במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב. "גרגורי הכיר עבודות שעשיתי בעבר ואמר לי: 'אתה מתאים לעבודה במוזיאון'". כך התחיל פדרול את דרכו המקצועית במוזיאון, שהגיעה לסיומה עם יציאתו לפנסיה בשנה שעברה, אחרי שהיה ראש מחלקת צילום ואחד האנשים הבודדים בארץ שיודעים כיצד לבצע צילום מסוג זה.
במה שונה צילום מוזיאלי מצילום אחר?
"אחרי התצלומים האמנותיים שעשיתי בברית המועצות, פתאום הביאו לי חפצים עתיקים וזה היה בשבילי כמו רוח רפאים. אבל הקסם נחשף עם הזמן. בסוג הצילום הזה נדרשת שליטה מוחלטת בכל יסודות האמנות, וגם הבנה בחומרים כדי להצליח להראות את הייחודיות של כל אובייקט ולהעביר אותו מתלת־ממד לדו־ממד. הצילום מביא ערך מוסף לצופה, וצריך לדעת כיצד לעשות זאת".
אחת הדוגמאות הנפלאות לכך היא בצילום פסל האלה חתחור, שנמצא בתמנע. "כשלקחתי את הפסל ביד, גודלו היה כמטבע של חמישה שקלים", מספר פדרול. "לא ראו טוב את הפרטים שנמצאים עליו, ובמשך זמן רב חיפשתי את הזווית המתאימה שתהפוך את הדמות השטוחה לתלת־ממדית. זה יצא כמו 'המונה ליזה' של לאונרדו דה וינצ'י; כולם אהבו את התצלום הזה. הוא הופיע בתערוכה במוזיאון ישראל בירושלים, פיאר את שער המגזין הבינלאומי לארכיאולוגיה והתפרסם בכל העולם".
היום אתה מוצא את עצמך מתעניין יותר בהיסטוריה ובארכיאולוגיה?
"בהחלט. ב־2002, במקביל לעבודה במוזיאון, עבדתי עם המגזין 'נשיונל ג'יאוגרפיק' הישראלי. נשלחתי לחפירות ארכיאולוגיות במערה בקומראן, שכדי להגיע אליה צריך ציוד של מטפס הרים. זו הייתה חוויה נפלאה ויצאו משם תצלומים מדהימים".
פדרול מציג את תצלומיו המוזיאליים הנבחרים, המהווים יצירות אמנות שעומדות בזכות עצמן, ב"אור יקרות", תערוכה ראשונה בישראל בנושא צילום מוזיאלי, שתוצג עד תחילת פברואר בבנייני האומה בירושלים. בתערוכה, שבה ביקרו אלפים במשך כשנתיים, מוצגים תצלומים של חפצי אמנות, אספנות וארכיאולוגיה מהארכיון המקצועי שלו. "הקמנו את התערוכה מכספנו, כי לא השגנו תמיכה של גופים מקצועיים", הוא אומר, "אבל ידענו כמה היא חשובה לתרבות הישראלית". לצד "אור יקרות", פדרול מציג גם את "נופים מקראיים", תערוכה נודדת המתמקדת בים המלח ומדבר יהודה. בשנים האחרונות התערוכה מסתובבת ברחבי העולם בתמיכת משרד החוץ, ומביאה לצופים את המראות המרהיבים של חבל ארץ זה.
"הייתי במשלחות במשך עשר שנים, ראיתי איך נופל אור על פסגות ההרים וצילמתי נופים רבים בברית המועצות. כשהגעתי למדבר יהודה ולים המלח, הכרתי אור אחר לגמרי", הוא אומר. "כשהגעתי לים המלח בפעם הראשונה, זו הייתה אהבה ממבט ראשון. כשאני מבקר שם עם המשפחה, אני קם בשלוש לפנות בוקר והולך ברגל כמה שעות כדי לצלם ולהרגיש את האור המיוחד ואת השורשים ההיסטוריים שלי".
המשפחה שלו אמנותית להפליא אף היא: רעייתו, אלינה קביטקובסקי, היא במאית ואוצרת. בתם, יוליאנה גורקורוב, היא אמנית שיצרה עם אמה טכניקה מיוחדת המשלבת בין פיסול לצילום, שהוצגה בסינמטק תל אביב בתערוכה "דור אחרון".
פרויקט נוסף שקרוב ללבם הוא "ישראל בעין חדשה", שבמסגרתו עולים חדשים שהם אמנים מצלמים את ישראל מנקודת המבט שלהם. ארכיון התצלומים נמצא בספרייה הלאומית בירושלים, והתערוכה מתקיימת בעזרת משרד העלייה והקליטה והמרכז לקליטת אמנים עולים ותושבים חוזרים. "אנחנו מבינים את חשיבות תחום הצילום האמנותי לפיתוח התרבות בארץ, בדיוק כמו בלט או מוזיקה קלאסית", הם אומרים. "השקענו את כל חיינו בזה, ונוסיף להשקיע".
אף שבשנה שעברה יצא פדרול לפנסיה, הוא ממשיך לצלם ולהתפתח. כיום הוא לומד צילום ב־360 מעלות, ולדבריו, "אני מחפש את הממד הרביעי - העתיד של האמנות". לסיום הוא מוסיף: "להיות אמן ישראלי זו משימה לא פשוטה, אבל בשבילי זו הייתה הזדמנות מיוחדת. אני גאה להיות חלק מהתרבות הישראלית החדשה, פסיפס צבעוני של מגוון תרבותי".