ויתרתי על שנת הצהריים ביום שישי וכיתתי רגליי עד למועדון בארבי בתל אביב, כדי לסקר את מופע השקת "מתים שרים הולכים", אלבומה החדש והעשירי במניין של משינה, שמציינת כבר 35 שנות אהבה עם הקהל. כשהתנגן האקורד הראשון מהשיר הראשון, "את באה לבקר", שכחתי משנת הצהריים וחזיתי בנס: מול האקסטזה של הקהל, הרוקרים המתבגרים של משינה (בני 50 פלוס, בכל זאת), הפכו לנערים בני 20 שמשתוללים על הבמה, כנגועי מאגיה פרועה ומלאת תשוקה.
"במקום שבו אנו חיים, מצפים שאמנים ישתקו ויהיו בסדר", אמר הסולן יובל בנאי לקהל בגילוי לב, "אבל למשינה יש מזל שלאורך כל הדרך הקהל שלנו נותן לנו להגיד את מה שאנחנו רוצים ולהשמיע את קולם של אלה שלא יכולים לדבר, ועל כך תבורכו".
לצד שירי האלבום החדש שהקהל טרם הספיק לזמזם, כמו "השמיעו קול", "החומר החדש" ו"בלוז טאקו בר", הלהקה, שנשמעה בשיאה, ביצעה את מיטב להיטיה מהרפרטואר העשיר שלה, ועם זאת שמרה על מינון הוגן בין השירים הנחרשים לאלו שפחות - מה שהוסיף נופך פחות צפוי למופע.
בין המוכרים: "מכונית", "אחכה לך בשדות", "רכבת לילה לקהיר", "אהובתי" ו"תחזור תחזור" בפינאלה וגם הביצוע היפהפה של משינה ל־Knocking On Heaven’s Door הקלאסי של בוב דילן.
לקראת סוף המופע מתח בנאי ביקורת על הפוליטיקה כשאמר: "האהבה היא המנוע של החיים. הפחד הוא ההפך מאהבה. הפחד הוא המנוע של הפוליטיקה ובגלל זה אני לא אוהב פוליטיקאים", וביצע את "למה לי פוליטיקה עכשיו?".
המופע הסתיים אחרי שעתיים, למרבה הצער ולגמרי השאיר טעם של עוד.