פרויקט מיוחד לכבוד יום העצמאות: מיטב כותבי "מעריב" בוחרים את 100 יצירות התרבות הישראליות הגדולות והאהובות מאז הקמת המדינה, אלה שקשה לדמיין את התרבות שלנו בלעדיהן, אלה שהשפיעו ועיצבו את התרבות הישראלית ב-70 שנות קיומה. והפעם: תוכניות הטלוויזיה והסדרות שליוו אותנו בעשורים האחרונים.
"חדווה ושלומיק" - רשות השידור 1971
"הבוקר בא כל כך מהר, ואי אפשר כבר לאחר, אהה...". העור כבר מצטמרר לנוכח הצלילים הראשונים של "הבלדה על חדווה ושלומיק", שיר הנושא הנצחי של הסדרה, בביצועה של מירי אלוני. סדרת הדרמה הישראלית הראשונה, שנוצרה בתחילת שנות ה־70 בערוץ הראשון, התבססה על ספרו של אהרון מגד "חדווה ואני".
את התסריט כתבה ארנה ספקטור, שעיבדה אותו עם יהונתן גפן. שמואל אימברמן ביים. 12 פרקים בשחור־לבן, שנותנים תחושה עדכנית, מרגשת, מצחיקה ומגניבה גם היום. השנה היא 1971, שלומיק (מנחם זילברמן הממושקף) ואשתו חדווה (יעל אביב המהממת) מחליטים לעשות מעשה שלא ייעשה ועוזבים את הקיבוץ לטובת העיר הגדולה, כדי ששלומיק יוכל לפתח את הקריירה המוזיקלית שלו. שהרי למוזיקאים אין מה לחפש בקיבוץ.
"חדווה ושלומיק" הראתה על המסך ישראלים שונים מאוד מאלה שנצפו בו עד אז. הם היו ישראלים אמיתיים, שצעירי התקופה יכלו בקלות להזדהות איתם. ובעצם גם צעירים היום. אומנם שום קיבוצניק צעיר כבר לא מתבייש לעזוב את הקיבוץ כדי לכבוש את תל אביב, ניו יורק או ברלין, אבל כל צעיר שמגיע לעיר הגדולה יכול להזדהות עם הקשיים הכלכליים והחלומות על קריירה, ועם שאלות על שייכות, העתיד, אינדיווידואליזם זוגיות ומונוגמיה.
דנה קסלר
"ניקוי ראש" - רשות השידור 1974־1976
קשה מעט להבין כיצד בשבועות שלאחר מלחמת יום הכיפורים ובתקופת השבר הגדול וגל המחאה שבאו בעקבותיה, שבמהלכם צנזרו מחזות ולא הושמעו שירים מסוימים, עלתה לאוויר תוכנית נשכנית שלעגה למנהיגיה הגדולים של האומה. אולי כי בשנות ה־70 הניחו שסאטירה מרגיזה היא אפקטיבית פחות ממאמר פובליציסטי בעיתון.
הייתה זו תקופת הזוהר של העיתונות הכתובה, וההומור המונטי־פייטוני מעט של החבורה המוכשרת מרוממה לא גרם לנזק של ממש. השילוב של הומור סוריאליסטי חסר הפואנטות של פייטון עם ביקורת פוליטית נוקבת - אם כי יש שיאמרו שבראייה לאחור היא לא נוקבת באמת, אלא רק באופן יחסי לתקופה - הפך למיש־מש שגרם ליושבים בחלונות הגבוהים לאי־נוחות בבטן, אבל התעכל בכל זאת.
הכיוון של "ניקוי ראש" היה ברור: נשכני, אנטי־שוביניסטי ומגחיך את ההנהגה. כמו היום, גם אז נשמעו הקולות שטענו כי היא שמאלנית מדי ולא מאוזנת. זה לא סתם נשמע מוכר. מעצם טבעה, ואולי כדאי להזכיר זאת בהקשר של ימינו, סאטירה לא יכולה להיות מאוזנת. למרות גל המחאה הציבורי שגאה בעקבות מלחמת יום הכיפורים, יוצרי התוכנית התייחסו למלחמה מפורשות במינון נמוך מאוד. כנראה שבאותם ימים עוד לא היה לאף אחד אומץ לשחוט פרות קדושות.
טליה לוין
"זהו זה" - ערוץ 1 וערוץ 2 1978־1998
מהסרט הערבי ועד לאינפלציה, מסדרות על אמריקאים עשירים חמושים בכובעי קאובוי ועד למפלס הכנרת, מהבחירות לכנסת ועד ליחסינו עם שכנינו, מסטריאוטיפים עדתיים ועד לפער הדורות: לאורך 20 שנות שידורה לא היו נושא בוער ואקטואלי, בעיה חברתית, טרנד או אופנה, שחמקו מהתייחסות פרודית מצחיקה ב"זהו זהו". מוני מושונוב, גידי גוב, שלמה בראבא, אבי קושניר ודובל'ה גליקמן היו משעשעים וחמודים ומבדרים גם כשלא הבנתי על מה בדיוק צוחקים ולמה, וממילא תכף מתחילה פינת "על הברזלים" עם דן תורן החתיך, או הפינה "סערה בכוס תה" או קליפ פופ חדש שהביא יואב קוטנר מהעולם הגדול.
בבסיסה הונחו מערכונים מורחבים שמהותם חפיפניקית, והם היו מצוינים בזכות השחקנים שעמדו מאחוריהם ולעולם לא היססו לאלתר או להתבלבל בשידור חי. הכל ממילא יסתדר מחר בשידור החוזר. רוח התוכנית הייתה אנרכיסטית במידה, אך "זהו זה" הייתה מדורת השבט שנים ארוכות. היא הייתה התוכנית של כו־לם וקאלט שהתהווה בזמן אמת, הביאה לעולם משפטי מחץ כמו "זה לא אני, זה פופטיץ" ו"יאצק תמיד נופל וקם" וחיברה לנצח את שני הפריטים חולצה ותקליט.
דנה קסלר
"עמוד האש" - ערוץ 1 1981
הסדרה, שעסקה בתולדות הציונות, תיעדה ב־19 פרקים את היישוב היהודי - מהרצל ועד קום המדינה - ואת סיפורם של יהודי אירופה. היא זכתה להצלחה חסרת תקדים, אלא שבקרב הקהל היא יצרה בלבול ופילוג, ונהפכה לסמלו של האופן הבוטה והאדנותי שבו השליטה תנועת העבודה את האג'נדה שלה, עד למהפך של 1977. כששודרה הסדרה בתחילת שנות ה־80, כבר לא היה אפשר לשתוק.
בגין, ראש הממשלה דאז, אמר: "הטלוויזיה מנוהלת על ידי המערך". יוצרים ואנשי רוח בני עדות המזרח טענו בבג"ץ ש"עמוד האש" התעלמה ממקומם של המזרחים בתולדות הציונות. ויקי שירן ביקשה לפסול את השידור בטענה לחוסר אובייקטיביות בייצוג המזרחים. בסופו של דבר פסק השופט מאיר שמגר כי בית המשפט אינו יכול לתפקד כצנזורה, וקבע שהסדרה תשודר.
אלו לא היו התלונות היחידות, והיו מי שקבלו על הייצוג הערבי בסדרה העוסקת בציונות. היו שם 70% רייטינג, שידור קבוע בערבי יום שלישי, מיד בתום מהדורת "מבט", מבקרים ששיבחו, קולו של הקריין יוסי בנאי ונעימה אחת בלתי נשכחת. שהשיח הציבורי הסוער סביב הסדרה סימל שחר של יום חדש, ואולי גם את תחילת סופה של ההגמוניה ואת שירת הברבור של הנרטיב הציוני, כפי שהיה מוכר עד אז.
טליה לוין
"קרובים קרובים" - ערוץ 1 1983־1986
הסיטקום העברי הראשון, שיצרו אפרים סידון וב. מיכאל, גולל את סיפורה של משפחה אשכנזית מורחבת, המתגוררת בשלוש דירות בבניין אחד ברחוב ויטק 9 בתל אביב. הימים הם ימי האינפלציה והמנטליות ההסתדרותית של תחילת שנות ה־80, שבהם אפילו תיקי דיין עוד הייתה לובשת ג'ינס. בעזרת טכניקה פשוטה של "קומדיה של טעויות", העבירה הסדרה באופן חד־משמעי את המסר שלפיו הדבר הגדול ביותר שיכול לקרות למשפחה ישראלית ממוצעת הוא שאולי יום אחד תגיע חבילה מאמריקה.
חייהם של גיבורי הסדרה - יורם ההיפוכונדר (יהורם גאון), אילן הקמצן (אילן דר), חנה, הדודה האקסצנטרית שמדברת עם עציצים (חנה מרון), ליאורה הנוירוטית (לאורה ריבלין), תיקי הרגועה (תיקי דיין), מולי החמוד (מולי שגב), אפרת אחותו (נתלי מאירוביץ'), גליה הג'ינג'ית (גליה קדם), אביתר החייל (משה גרשוני) ואדון קוזילביץ' השכן (שמואל סגל) - היו זוהרים בדיוק כמו חייו של כל עם ישראל בתקופה ההיא. וזוהי בדיוק גדולתה של הסדרה. ההומור אומנם לא ממש שורד את מבחן הזמן, והערך של הסדרה הוא בעיקר נוסטלגי ורטרואי, אבל זהו ללא ספק מסמך היסטורי מרשים.
דנה קסלר
"החמישייה הקאמרית" - ערוץ 2, ערוץ 1 1993־1997
גם הטבעונים המיליטנטים ביותר צהלו מול המסך כשיוצרי "החמישייה הקאמרית" שחטו ללא רחמים את כל הפרות הקדושות. בכל זאת, המציאות דרשה שיתייחסו אליה באכזריות. אף אחד לא היה חסין מפני חציהם המושחזים: מיתוס הגבורה של הצבא והחיילים יפי הבלורית והתואר, תחושת הקורבן הקולקטיבית של העם היהודי לאחר השואה, האתוס הציוני ועוד.
תוכנית הסאטירה הטובה ביותר ששודרה במחוזותינו שודרה לראשונה ב־1993, עם ייסודו של הערוץ השני היא הייתה נכונה כל כך לתקופתה. חמישה שחקנים לא מוכרים: מנשה נוי, קרן מור, דב נבון, רמי הויברגר ומנשה נוי, יצאו לדרך עם סדרת מערכונים שאף אחד לא ידע איך לאכול בהתחלה. הם היו נטולי פאנצ'ים, מרגיזים, מלאי ביקורת ושפה בוטה, מופרעים, סוריאליסטיים, נונסנסיים וניסיוניים.
האנרגיה שהתפוצצה על המסך ניזונה מכעס על הממסד ועל האידיאולוגיה המזויפת, שנצבר לאחר מלחמת לבנון ותוך כדי האינתיפאדה הראשונה. יוצריה נמנעו במכוון מלעסוק בסאטירה פוליטית ופירקו את ההיבטים החברתיים שעליהם מושתתת החברה הישראלית. כל זה השתנה לאחר רצח רבין. הסדרה הפכה פוליטית יותר, וזה היה סוף דרכה של החמישייה. אף שזכתה לאחוזי צפייה נמוכים והרגיזה את כולם, "החמישייה" הייתה אבן דרך בתולדות ההומור הישראלי והצליחה להיכנס לפנתיאון המקומי.
גלית עדות
"זגורי אימפריה" - TOH ־2014-2015
בצפייה ראשונה הצליחה "זגורי אימפריה" לעשות את הרושם הרע ביותר שאפשר: זה התחיל כמו סרט בורקס עמוס קלישאות עדתיות, וקשה היה להשתחרר מהתקווה שפתאום יופיע זאב רווח, ידפוק איזה "תן, תן ת'לחם" ויציל את המצב. אבל כולם המשיכו מהפרק הראשון לשני. ולשלישי. וגמרו את העונה הראשונה עם חשק מטורף לפלאפל ועם הרגשה של "וואו, מה לעזאזל ראינו כאן, ואיפה משיגים עוד מהחומר הזה?".
זו הייתה הפעם הראשונה שבה נכנסנו לנבכי המשפחה המזרחית וזכינו לראות אותה במלוא הדרה על המסך: פחות התעסקויות ב"חמימות" המפורסמת וב"קולולולו", והרבה יותר התעסקויות בנאמנות העיוורת, בצורך העז להשתיק כל מה שלא מרים, בחוסר התפקודיות של ההורים (מי ידע שגם הורים לא אשכנזים מסוגלים לא לתפקד?), בפינוק של דור הבנים, בנוחות הממכרת של הבינוניות.
"זגורי אימפריה" הצליחה כי דור שלם של נערים זיהה שם את המשפחה שלו. בין העלילה החצי מופרכת של "זגורי אימפריה" לבין היציאות המצחיקות מאוד שלה, הייתה שם התמודדות אמיתית - ראשונה מסוגה - עם הפער הכואב שבין מה שההורים שלנו רצו להיות לבין מה שרובם נהיו בסופו של דבר.
מאור זכריה
"פאודה" - yes מאז 2015
כשאבי יששכרוף, כתב לענייני ערבים של "וואלה!", הסתובב בתל אביב וסיפר ליוצרי טלוויזיה שיש לו כוונה לכתוב סדרה על מסתערבים, כולם עשו מה שעושים בדרך כלל כשמישהו מספר על תוכניותיו המופרכות והיומרניות. אומרים לו: "אחלה אחי, רעיון מעולה, לך על זה, זה גם בטח יצליח", מגלגלים עיניים בזלזול ונוחרים בבוז.
קשה לתאר עד כמה התוצאה שנכתבה עם שותפו ליצירה, ליאור רז, מושלמת. מי שצפה בה, לא זקוק לתיאור. היא עומדת בסטנדרטים אמריקאיים (נטפליקס רכשה אותה) וניצבת בשורה אחת עם "24" (ג'ק באוור) המהפכנית לזמנה, "נמלטים" המותחת ו"האמריקאים" המעולה. קשה שלא להתפעם מהאומץ הכרוך בוויתור על שתי דמויות דרמטיות, ואליד ושירין, בתוך שבע דקות (עונה שנייה, פרק 9) או מהיכולת להחזיק את הצופה כוסס ציפורניים עם פרק המתנה לקליימקס (פרק 10, שהזכיר את פרק הזבוב ב"שובר שורות").
יש להתפעל גם מהמשחק התמידי המתחלף בין הטובים לרעים ובייחוד מהאפשרות להפוך את הלימון ללימונדה, כלומר לתרגם את הסכסוך בינינו לפלסטינים לאירוע טלוויזיוני גרנדיוזי. כל אלו הביאו את שתי העונות של "פאודה" למעמד של יצירה תרבותית ישראלית אדירה.
דרור רפאל
"פלורנטין" - ערוץ 2 1997־2001
"היא אמרה לי תראה, החיים די קלים. נשכור לנו חדר בדרום תל אביב ונחיה כמו גדולים", שר יהלי סובול בשיר הפתיחה האינסופי, ועיצב את חייהם של צעירים רבים שרצו לחיות כמו גדולים בשכונות הדרומיות המתפוררות של הכרך הסואן. זו הייתה הפעם הראשונה שבפריים־טיים הוצגו צעירים שנראו ונשמעו אמיתיים. כאלו שלא בדיוק יודעים מה הם רוצים לעשות כשיהיו גדולים, מבולבלים קצת ורק מנסים למצוא אהבה, משמעות ואושר על רקע המציאות היומיומית הישראלית שלאחר רצח רבין.
איתן פוקס, אבנר ברנהיימר וגל אוחובסקי בראו את הדמויות של תותי, תומר, שירה, קובי, איגי וחנץ', וליהקו שורה של שחקנים נהדרים לגלמן, בהם דנה מודן, עמי סמולרצ'יק ואיילת זורר. ואף שהדיאלוגים שהם שמו בפיהם היו מתחכמים מעט ונראה שהם לא עומדים במבחן הזמן, נושאיהם הם על־זמניים ורלוונטיים גם היום.
אולם התרומה הגדולה ביותר של הסדרה הייתה בהתייחסות להומוסקסואליות, שלא הוכרה עד אז בטלוויזיה הישראלית. אורי בנאי, ששיחק את הגיי המוחצן שאין לו בעיה עם המיניות שלו, ואבשלום פולק, שהביא למסך הקטן את דמות ההומו המופנם והשקט שעובר תהליך לא פשוט של יציאה מהארון מול משפחתו וחבריו, העניקו ללהט"בים רבים את האומץ לעבור את אותו התהליך במציאות.
גלית עדות
"ארץ נהדרת" - ערוץ 2, "קשת" מאז 2003
לא ברור איזה נתון מדהים יותר: 15 עונות רצופות על המסך או 17 שחקנים קומפלט בכל הקאסט בכל השנים. כך או כך, "ארץ נהדרת" היא פחות או יותר התוכנית היחידה על המסך שלכם שרשמה את העלייה מרעיון מגניב אל מדורת השבט, וגם הייתה התוכנית היחידה שיכלה להרשות לעצמה לוותר על התואר לטובת הפיכתה לאמירה פוליטית לא פופולרית.
תיזכרו רגע איך הכל התחיל. חיקויים של אריק שרון, מערכונים על קופאית קשת יום מברית המועצות ודמויות מוזרות כמו "אלברט וניסים". קל, נכון? מכאן זה הסלים וכולם קיבלו בראש: משלי יחימוביץ' ועד מרגול, מפאר לי שחר ועד יורם בינור, מביבי נתניהו ועד באסל גטאס. וכשכולם קיבלו בראש, עם ישראל הצביע בשלט, ו"ארץ נהדרת" משלה ביד רמה. ואף שהיום עיקר החלק הפוליטי של התוכנית נראה כמו הליכה מכוונת נגד הזרם (שזה מה שבסופו של דבר אמורה לעשות סאטירה פוליטית, אם כי הרייטינג ירד בהתאם) והחיקוי של ביבי ממשיך להיות לא טוב (עשר שנים לא הצלחתם לפתור את זה?), הקסם נשאר.
הגאונות האמיתית של כותבי הסדרה ושחקניה הייתה היכולת לעטוף את הביקורת האחוס"לית הקלאסית על ישראל של 20 השנים האחרונות בהמון נקודות נכונות באמצעות מערכוני חוץ - המקפלות בקניון, הבלוג של מאי, הפרלמנט, הבת מצווש, ליהי האשטאג ועוד.
מאור זכריה
"בטיפול" - HOT 2005-2008
חדר אחד, שני אנשים. זה כל מה שהציעה הסדרה "בטיפול" לצופים, אבל כמה טוב שזה היה. מה שהתרחש על המרקע היה מהפכני מאוד ושימש כנקודת המפנה בטלוויזיה הישראלית - בזכות הפורמט המבריק, בזכות ההשפעה מחוץ לגבולות המסך ובזכות ההצלחה שלה בארץ ובעולם.
הדרמה הפסיכולוגית, שיצרו חגי לוי, אורי סיוון וניר ברגמן, היא עוקבת אחר הטיפולים הפסיכולוגיים השבועיים שעורך ראובן, פסיכולוג קליני (אסי דיין), למטופליו. מרבית הסדרה התרחשה באותו חדר שבו יושב ראובן על כורסת הפסיכולוג ומשוחח עם מטופליו, ובשל כך היא הציגה פורמט זול במיוחד. עם זאת, היו מעורבים בסיפור שחקנים מוכשרים ותסריטאים שדייקו את מלאכת הכתיבה ברמה של מנתחים כירורגים והפכו אותה למופת טלוויזיוני, שמעלה את הנושאים הכואבים ביותר והעמוקים ביותר בדרך אינטליגנטית ורגישה שעד אז, ומאז, לא נראתה על המסך.
בהמשך, רשת HBO העלתה גרסה אמריקאית ל"בטיפול". זו הייתה הפעם הראשונה שסדרה ישראלית פרצה את גבולות הארץ, ומכאן נסללה הדרך עבור יוצרים מקומיים להשיג דריסת רגל בשוק הטלוויזיה הבינלאומי. מלבד היוצרים של הסופר־דרמה הזאת, מי שקצר את פירות ההצלחה של "בטיפול" היו הפסיכולוגים, שזכו בעקבותיה לעדנה. במחקרים שנערכו עלה כי צופי הסדרה הביעו עמדות חיוביות יותר כלפי טיפול פסיכולוגי מאשר מי שלא צפה בה וכי היא העניקה לגיטימציה חברתית לטפל בנפש.
גלית עדות
"שנות ה־80" - ערוץ 2, "רשת" מאז 2014
לכאורה, מה שנדרש מ"שנות ה־80" - המתארת את חייה של משפחת אסייג בטירת הכרמל של אותו עשור - הוא פשוט להיות על המסך ולתת לקהל להגיב אליה באהבה עיוורת. אבל בפועל הייתה ליוצרי הסדרה, האחים מני ושלום אסייג, מטרה אחרת לגמרי, והם השיגו אותה בצורה מבריקה.
האסייגים הלכו אל בנק העוולות הגדול של יוצאי ארצות ערב בישראל ושלפו מדי פרק צלקת אחרת שנחרתה בסבים ובהורים שלהם ושלנו. במיומנות קומית מעולה הם פירקו פצצה אחר פצצה, תיקנו טעות אחר טעות, ובעצם אמרו לדורות שלמים, בשפה פשוטה וברורה: אין מה להתבייש, הכל בסדר. ויותר מזה, מה שחשבתם על אבא או על סבא או על אמא או על השכן, לא בהכרח נכון. יש מצב שהוסללתם לחשוב ככה.
כן, זה בסדר שאבא הולך לבית כנסת, וכן, זה בסדר שרואים טלוויזיה בשבת, וכן, בין הבלוקים האפורים של השכונות היו אלפי רגעים מצחיקים ושמחים של אנשים קשי יום, וכן, יש מנאייק נוכלים ויש שכנים עם לב זהב, וכן, גם האשכנזים (ה"רעים" לכאורה) הם חלק מאיתנו. וכן, גם אנחנו גזענים, וכן, גם ההורים שלנו רצו שבסך הכל יהיו לנו חיים טובים יותר. אין מה להתנצל, אלו אנחנו. ומי שיש לו בעיה עם זה, שיבוא מחר בעוד יומיים.
מאור זכריה