אנשי השומר אינם בוכים

פרולוג

לא צמאי מלחמה

אל הקרב הלכנו

אהבנו תמיד את הבית.

השמש, שדה הנפתח בנשמה

ושבנו עתה אליכם

פשוטים כתמיד

ורוח אין בנו.

התוכלו, רעים,

לחזק את אמא

במקומנו?

את השיר הזה, שכתב יוסף שריג, מצאו בעיזבונו, כמו שנהוג לומר. הוא היה בן קיבוץ בית השיטה, הקיבוץ שאיבד 11 מבניו במלחמת יום הכיפורים. סרן יוסף שריג נהרג בקרב ברמת הגולן. אחרי מותו הוא עוטר בעיטור המופת והועלה לדרגת רב סרן.

יוסף שריג כתב מוזיקה ושירים. הוא אהב מוזיקה ולימד מוזיקה. את השיר הזה הקדיש לחיים שטורמן. תקווה, אמא של יוסף, שכתבה את הספר "השטורמנים", אמרה שהשיר הזה מתאים לכל השטורמנים ושהוא החיבור בינה לבינם.

חיים שטורמן נפל בקרב על האי גרין בשנת 1969. אביו, משה, נהרג כשפיקד על מחלקה בקרב סמריה בעמק בית שאן. זה היה במלחמת העצמאות. חיים נקרא על שמו של סבא שלו שנהרג כשהמכונית שלו עלתה על מוקש בדרך מבית שאן לטירת צבי. זה היה ב–1938, בעיצומם של ימי "חומה ומגדל", כששטורמן יצא לבחון מקומות ראויים עבור הקמת שני יישובים חדשים. הוא היה מראשוני ארגון השומר וממייסדי קיבוץ עין חרוד.

במלחמת ההתשה נהרג אמיר ברין, נכד נוסף משבט השטורמנים. המשורר זרובבל גלעד כתב לזכרו:

ארץ ארץ, אל תחרישי

אונייך הגנוזים נחמסו

מרבי תפארתך שדדו

אללי!

בלעדינו - שדותייך מתים

בלעדינו - שמייך ריקים

אל תחרישי

אל תחרישי...

"אמיר ילך לצבא ויחזור בשלום", אמרה סבתא עטרה שטורמן כשהנכד שלה התגייס.

תמונה ראשונה

קריינדל'ה הייתה רק בת 15 כשעלתה לארץ ישראל. כשהוקמה בכנרת "חוות העלמות", חוות בנות ללימודי חקלאות, היא הצטרפה למחזור הראשון. רחל המשוררת הייתה זו שהציעה לה לשנות את שמה לעטרה. כשפגשה עטרה את חיים שטורמן, תיארה אותו ביומן שלה:

גבוה, מתון, שתקן ומסוגר. נראה שונה מאחרים. מוזר בהליכותיו. מעורר את תשומת הלב באופן הסתכלותו באנשים מתוך ריכוז ומחשבה.

בשנת 1912 נאסר חיים בידי הממשלה העותמאנית ונכלא בכלא עכו. עטרה, שעוד לא הייתה בת 20, נדרה נדר: היא תתחתן עם חיים שטורמן ברגע שישתחרר מהכלא. הוא שוחרר כעבור שנה וחצי, וכשהגיע פצוע ותשוש אל סף ביתה של אחותו, גילה שם להפתעתו גם את עטרה אהובתו.

כשהיו בכנרת נולד בנם הבכור משה. רחל המשוררת, ששהתה אז בבית החולים בצפת, בישרה לאב המאושר על הולדת בנו. שתי הבנות תמה ודבורה נולדו כבר כשההורים התיישבו בקיבוץ עין חרוד. "חוואג'ה חיים", ככה כינו אותו הבדואים בעמק. היה להם אמון מלא באיש שאמר:

גורלנו הוא לחיות לנצח עם הערבים האלה. הם יושבים פה כבר כאלף שנים ואנחנו רק מתחילים לבוא לאט לאט, אלפיים שנה אחרי שהיינו בגלות.

ב–14 בספטמבר בשנת 1938, לפני 80 שנה, יצא חיים שטורמן, איש הביטחון של יישובי עמק חרוד ועמק בית שאן, עם שני חבריו אהרון אטקין ודויד מוסנזון לסיור באזור כדי לקבוע את מקום הקמתם של שני יישובים חדשים. המכונית שבה נסעו עלתה על מוקש.

באתי לחדר ומצאתי את הילדות צוחקות ומשחקות. נכנסה חברה ואמרה לי: חיים נפצע קשה. כשהתקרב האוטו למקום האסון, ידעתי כי הכל תם. שלוש אלונקות מכוסות סדינים.

אבל כבד ירד על העמק. מכל הארץ נהרו לחצר עין חרוד. עטרה האלמנה עמדה דוממת מול הקבר. "אנשי השומר אינם בוכים", לחשה לעבר שרה, אחותו של חיים שטורמן שהתייפחה. היא לא בכתה בגלוי גם כשעמדה כעבור עשר שנים מול קברו של משה בנה, שנפל בקרב על כיבוש בית שאן סמוך למקום שבו נהרג אביו. כך היה גם בהלווייתם של שני נכדיה, חיים ואמיר. "אנחנו חזקים", אמרה.

תמונה שנייה

בחודש יוני בשנת 1973 הצטרפה עטרה שטורמן אל בעלה, אל בנה ואל שני נכדיה. מתה האישה שהייתה אגדה חיה. הסופר יורם קניוק שליווה אותה במסעה האחרון כתב:

עטרה שטורמן היא אגדה כמו אלכסנדר זייד או טרומפלדור, ואין זה חשוב ממה טוויות אגדות. הן נרקמות מעצמן. יש להן חוקיות משלהן. אנשים אלה הם הרקמה המלכותית האמיתית של הארץ הזאת. ארץ ללא מלכות. ארץ של אביונים יחפנים שבנו מבצר לעם עתיק. הם, האגדות האלה, הינם בית המלוכה האביון של האומה... הם כבשו את השממות, ביראו עמקים, מחצו את עצמם ואת מתנגדיהם ונקברו בזה אחר זה בדממה מאיימת.

עטרה היא מלכה של אביונים. בת שמונים הייתה במותה. היא קבורה בשורה אחת, אולי בעצה אחת עם בעלה חיים, בנה משה ושני נכדיה חיים ואמיר שנהרגו באותה מלחמה, אבל בקרבות שונים...

ב־4 באוקטובר 1970, שהיה היום האחרון של מלחמת ההתשה, עלה הטנק של אמיר ברין בן ה–19 על מוקש בסביבות האגם המר. האסון הזה שבר את סבתא עטרה. ממנו לא הייתה מסוגלת להתאושש. היא עדיין שמרה את הכאב העצום עמוק בלב, אבל העצים כידוע מתים זקופים, והמצבה האחרונה הכריעה אפילו אותה.

ומה שגרם ליורם קניוק לזעוק ממש היה העובדה שאיש מבין מנהיגי המדינה באותה עת לא נכח בהלוויה.

הם לא באו להיפרד ממי שהייתה המלכה האביונה של ארץ ישראל כשעוד הייתה יפה. עטרה שכלה ארבעה גברים ממשפחתה במלחמות ישראל, והייתה כאבן הבזלת שמוצבת על קברה. היא הייתה מאחרוני מאמיני דת היחפנים, דת העמק והאהבה, דת המלחמה והנקם, דת החמלה והכאב. מגרש החנייה של עין חרוד מאוחד היה ריק. הם לא באו לעמק להיפרד מעטרה שתמיד דיברו בשמה, והניחו לזקנים מהקיבוצים לבכות את לכתה של מלכת היופי האסור של הסיפור הציוני. מגרש החנייה והעמק היו ריקים מנציגי האומה. לשון אחר, הנציגים היו ריקים מהעמק.

תמונה שלישית

נהוג לכתוב בימינו ברשתות החברתיות על דברים כאלה: "אני רק מניח את זה כאן". אז בבקשה, אני רק מניח את זה כאן.

לא רבים יודעים כי בעיר העתיקה בבית שאן מול בניין הסראיה קיים רחוב על שמו של האלוף והשר רחבעם זאבי. הרחוב נקרא עד לא מכבר רחוב שטורמן, על שמו של חיים שטורמן ומשפחתו, מראשי ההתיישבות והביטחון בעמק בית שאן.

לפני שממשיכים, אני ממש מרגיש צורך ואפילו חובה להרהר שגנדי, הוא רחבעם זאבי, משורבב לשערורייה הזו על לא עוול בכפו. נראה לי שהאיש שהוקיר ואהב את הארץ הזו, את אבותיה ומייסדיה ואת תולדותיה, לא היה מסכים שדבר כזה יקרה. אולי אפילו היה עומד בראש המתנגדים למעשה השפל הזה.

ועכשיו נמשיך עם הידיעה שהופיעה ב–NEWS1 בתאריך 21 באוגוסט, לפני חודש בדיוק.

רחוב רחבעם זאבי נקרא עד לא מכבר רחוב שטורמן, ולמעשה מרחוב שטורמן נותר מעט, שכן רחוב רחבעם זאבי נוגס בחלק ניכר מרחוב שטורמן המקורי. רחוב שטורמן השתרע בעבר לאורך מאות מטרים וקוצץ (על פי המפה) באופן משמעותי ביותר והפך למעשה לסמטה צרה, ואורכו כיום אף פחות ממאה מטרים.

העיתונאי אלי אלון, שפרסם את הידיעה הזו, לא התעצל. הוא פנה לעירייה.

הפקידה הבכירה אכן מאשרת שהוצב שלט חדש ברחוב רחבעם זאבי. אולם לאחר שעיינה מול עיני ברשימת הרחובות שאושרו על ידי משרד הפנים, התברר לה כי השם לא מופיע ברשימה כרחוב מאושר על ידי משרד הפנים.

אבל השלט שמופיע ברחוב שלא מופיע כמאושר על ידי משרד הפנים, גרם לנכדותיו של חיים שטורמן להעלות פוסט קצר ב–22 באוגוסט.

אנחנו, נכדותיו של חיים שטורמן, נדהמנו מהקלות הבלתי נסבלת למחוק זיכרון של אדם שלחם למען ביטחון היישובים בעמק בית שאן, ואף נפל סמוך לבית שאן בעלותו על מוקש ב־1938, בדרכו לאתר נקודות התיישבות חדשות בעמק בית שאן. בשקט וללא פרסום הוצב שלט חדש: רחוב רחבעם זאבי.

אני רק הנחתי את זה לא מפני שאין לי מה לומר, פשוט מפני שאני באמת לא יודע מאיפה להתחיל ולומר את מה שמתחשק לי לומר. אני גם לא חושב שתגובה, או אפילו התנצלות וביטול ההחלטה האומללה ישנו משהו. כי מה שנעשה הוא כל כך עמוק ומהותי, שלמען הבריאות שלי אני לא מעז להתחיל לחשוב על זה בכלל. כי ברור שאין סליחה ואין מחילה על מעשה נבלה כזה, ואין סליחה על ההשפלה, הביזיון והאטימות. ומוטב שאעצור כאן.

אפילוג

זאת אמרו ועשו בין בזים ושונאים

הם עמלו עד בלי כוח בשדות כבשונים

וכל רואיהם, אמרו עליהם -

איזה מין בני אדם משונים.

אומרים ועושים ויוצאים לעבוד

באמת בני אדם משונים מאוד!

הם אמרו - נייסד קבוצה

ונהיה אנשים אחים.

ובכל, משרוך נעל ועד חולצה,

נתחלק בלבבות שמחים.

כך אמרו ונטעו אוהלים לבנים

ובכנרת ודגניה החלו חונים.

וכל רואיהם אמרו עליהם –

איזה מין בני אדם משונים

מפליגים בדמיון וחולמים חלומות

באמת בני אדם משונים מאוד

(נתן אלתרמן)