פרולוג
פעם גם התיאטרון יצא לחופשת קיץ. כל ההצגות אוחסנו במחסן התפאורה, והשחקנים נעלמו מהבמות למשך חודשים כדי לאגור כוחות ולחזור כמו נחליאלים בסתיו בכוחות מחודשים.
פעם, כשהעונה של התיאטרון הקאמרי הייתה לא משהו, החליטו בהנהלה שחנה מרון תוותר על חופשת הקיץ, כי רק היא הייתה מסוגלת למלא את הקופה הריקה. וכך נאלצה הגברת הראשונה של התיאטרון הקאמרי להופיע במשך כל הקיץ בקומדיה של נואל קווארד או של ג'ורג' ברנרד שו. האולמות היו מלאים והתיאטרון ניצל.
והיה גיורא גודיק המפיק הצעיר והשאפתן, שעלה בשנות ה־50 על רעיון מבריק. האיש שחלם להביא את ברודוויי לישראל קלט שהאולם הגדול של הבימה שעומד ריק בקיץ, יכול לשמש אותו בדרך להגשמת החלום שלו. הוא שכר את האולם, ואני, כמו אלפי צופים ישראלים, זכיתי לראות את ברודוויי בתל אביב. גודיק הגשים חלום, ואצלי נולד חלום.
הצגת הבכורה של "סיפור הפרברים", שהיה המפגש הראשון שלי עם הדבר הזה שאז עוד קראו לו גם בעברית "מיוזיקל", התקיימה בברודוויי ב־28 בספטמבר 1957, הלילה לפני 61 שנה. זמן קצר אחרי כן הם באו הנה, כל ההפקה מברודוויי לאולם הבימה בתל אביב.
אני הייתי שם. למעלה־למעלה בקצה היציע. ולמטה־ למטה ישבה תזמורת אמיתית. המנצח הניף את זרועותיו, והצלילים הראשונים עלו והגיעו עד אלי. הם היו בהירים וחיים, והרגשתי כאילו התזמורת מנגנת רק לי. וכששרו:
Tonight, tonight, won't be just any night,
Tonight there will be no morning star
ידעתי שזה הלילה שלי ושלא אשכח אותו לעולם.
אולי אולי
הלילה מעלי
יהיה שונה מכל לילותי.
אולי אולי
אור גדול אולי
יפציע על חייך וחיי.
היום כל הדקות עומדות פה
והשעות זוחלות פה
כל הרקיע אור.
אולי אולי
הכוכבים אולי יאירו את ראשך ועינַי
ירח צא
ואת היום הזה באורך כסה
(תרגום: אבי קורן)
תמונה ראשונה
הכל התחיל שמונה שנים לפני כן. ב־6 בינואר בשנת 1949 כתב ליאונרד ברנשטיין ביומן שלו:
ליאונרד ברנשטיין, ילד הפלא של המוזיקה בארצות הברית, בקושי בן 30 וכבר סומן ככוכב. הוא הספיק עד אז לכתוב שתי סימפוניות ומחזמר, וגם לנצח על הפילהרמונית של ניו יורק. שנתיים לפני זה הוא ניצח גם על התזמורת הפילהרמונית שלנו. אז התחיל הרומן רב השנים בין התזמורת הפילהרמונית הישראלית לבין לני, כמו שקראו לו החברים.
ג'רי, זה שצלצל עם הרעיון של רומיאו ויוליה הוא ג'רום רובינס, בן גילו של לני שהספיק עד אז לפתוח בקריירה של רקדן וכוריאוגרף. הוא החל את דרכו בתיאטרון היידיש של ניו יורק, ובגילו הצעיר היה בין מקימי תיאטרון הבלט האמריקאי.
שלוש שנים לפני כן שיתפו פעולה שני הגאונים היהודים הצעירים האלה במחזמר שנקרא "ON THE TOWN". וכמו ש"מיוזיקל" הפך בעברית ל"מחזמר", "ON THE TOWN" זכה לשם "יום אחד בניו יורק".
ניו יורק ניו יורק
עיר אדירה
למעלה ברונקס
בתחתית מנהרה
נוסעים מתחת לאדמה
ניו יורק ניו יורק
זאת עיר מדהימה!
(תרגום: אבי קורן)
מה שקסם לברנשטיין ברעיון הזה היה לספר סיפור טרגי באמצעים ובמונחים של מיוזיקל. הוא לא רצה ליפול למלכודת האופרה, הוא חלם על רקדנים וזמרים ומוזיקה שיפרצו וירחיבו את הגבולות והחוקים של ברודוויי.
יצר ההרפתקנות והרצון לפרוץ גבולות הוליכו את שני העילויים הצעירים לדרך ארוכה. בסופה, אחרי שמונה שנים, עלה על במת ברודוויי סיפור לא על שתי משפחות, קתולית ויהודית, אלא על שתי כנופיות: הכרישים ממוצא פורטוריקני והסילונים הפולנים־אמריקאים. היהודי היחיד שנשאר על הבמה, מי שהיה אמור להיות הרוקח, אביה של מריה היהודייה - שהפכה בינתיים לפורטוריקנית - הפך בגרסה הסופית לבעל דראגסטור שכונתי. את התפקיד גילם בהפקה המקורית יוסף בולוף, שנחשב לגדול שחקני תיאטרון היידי באותן שנים.
את מילות השירים כתב גאון צעיר, יהודי בן 25 שזאת הייתה העבודה המקצועית הראשונה שלו. שמו סטיבן סונדהיים.
תמונה שנייה
היום סונדהיים בן 88. על המדף שלו מתנוססים לראווה ובגאווה ארבעה פרסי טוני, בהם על מפעל חיים וגם פרסי גראמי וכמה אוסקרים. הוא מחזיק גם בפרס פוליצר לדרמה, שזה פרס כל כך יוקרתי שבדרך כלל לא מעניקים אותו למחזות זמר. לפני כשלוש שנים העניק לו הנשיא ברק אובמה את מדליית החירות הנשיאותית.
עוד בתחילת דרכו, אי־שם באמצע שנות ה־50, הוא התגלה כנער כישרוני מאוד אבל גם מוזר מאוד. בגיל 15 כתב את המחזמר הראשון שלו.
טוב, זה לא קרה. אבל ארתור לורנץ, האיש שכתב את המחזה "סיפור הפרברים", הציע לצעיר בן ה־20 ומשהו את הזדמנות חייו: לחבור לליאונרד ברנשטיין הגדול ולכתוב איתו את מילות השירים למחזמר.
(ג'ואן פרייזר, "ברנשטיין, הביוגרפיה")
מסתבר שהאגו של הינוקא לא היה קטן מזה של המאסטרו. בזיכרונות של ליאונרד ברנשטיין מופיעות שתי הגרסאות של שני הגאונים. זו גרסת ברנשטיין:
וזה אליבא דסונדהיים:
נו, אז גם צניעות היא לא תכונה שסונדהיים מכיר מקרוב. אבל כשבורכת בכישרון כזה ואתה זוכה לכזו הערכה משני עברי האוקיינוס, ואתה נחשב לאחד היוצרים החשובים והמשפיעים ביותר בדורך, כנראה שמותר לך להכיר בערך עצמך.
זה לא מצחיק?
מוזר מעט
סוף־סוף אני הנוחת
ולמעלה את
קראו לליצן
זה לא מדליק?
מה דעתך?
אחד כל הזמן מתרוצץ
שני משתתק.
אין פה ליצן
קראו לליצן
בעצם הוא כאן
(תרגום: אבי קורן)
תמונה שלישית
איך יפיתי ורזיתי
כמו בריטית, טהיטית
כן, כן.
וגיליתי -
שיפה היום ממני אין.
מלבבת. משלהבת.
זה נפלא במראה להביט
איך יפיתי.
כל אישה מולי היא לכלוכית
(תרגום: אבי קורן)
אין לי מושג כמה פעמים ראיתי את "סיפור הפרברים". אני חושב שאחרי הפעם ה־20 הפסקתי לספור. עקבתי במשך שנים אחרי הקריירות של צ'יטה ריברה וריטה מורנו, אלה שהיו שתי האניטות. האחת על הבמה והשנייה על המסך. ונטלי ווד, המריה שלנו מהסרט ששברה לנו את הלב. אף על פי שלא היא הייתה זו ששרה את השירים הנפלאים האלה. את הקול השאילה לה מרני ניקסון, שעשתה את זה גם לאודרי הפבורן ב"גברתי הנאווה" ולדברה קר ב"המלך ואני". היא אפילו שרה במקום מרילין מונרו את הצלילים הגבוהים ב"גברים מעדיפים בלונדיניות". מרני ניקסון נפטרה לפני שנתיים, ומגיע לה שנזכיר אותה ונזכור אותה.
גורלם של שני הטוני של מריה גם הוא לא שפר. נראה שהתפקיד הזה הביא להם די נאחס בסופו של דבר. לטוני המקורי בהפקה הראשונה בברודוויי נבחר בחור בשם לארי קארט. עד אז הוא היה מאלה שנמצאים בשורת המקהלה.
הייתי במקהלה מאחורי צ'יטה ריברה במחזמר. יום אחד היא סיפרה לי שקיבלה את התפקיד של אניטה במחזמר חדש שעומד לעלות בברודוויי. באתי לאודישן, אמרו "תודה רבה לך" וחזרתי למקהלה. אחרי איזה זמן אמרו לי שהם רוצים לראות אותי שוב. באתי שוב למבחן. שוב הם אמרו "תודה רבה לך", כי באמת הייתי איום ונורא. עד אז הייתי רק נער מקהלה ולא היו לי שום שאיפות לכוכבות. הייתי מאושר במקהלה. גם לא רקדתי מספיק טוב.
אבל הבוחנים חשבו אחרת. הם מצאו בדיוק את מי שחיפשו.
ב־19:58 צלצל אלי ארתור לורנץ המחזאי ואמר: כולם אמרו שאני צריך למסור לך את הידיעה. המילים "למסור את ידיעה" נשמעו מבשרות רע והוא המשיך: איך ההרגשה להיות בתפקיד ראשי בברודוויי?
למחרת בבוקר פורסם בעיתון שליאונרד ברנשטיין מצא את רומיאו שלו בדמותו של לארי קנט.
לארי קארט היה מועמד לגלם את טוני גם בסרט, אבל הבמאי החליט שהוא מבוגר מדי לתפקיד והוא נעלם. זה בערך היה גם גורלו של ריצ'רד ביימר, שהיה טוני בסרט. והיה גם ג'ורג' צ'קיריס, שזכה אז בפרס האוסקר ובגלובוס הזהב לשחקן המשנה הטוב ביותר. הוא הבליח מדי פעם ונעלם לאחרונה אל עולם עיצוב התכשיטים.
אפילוג
אני לא יודע אם באמת אעשה זאת, אבל מתאים לי לסיים בזה שהלילה, במלאת 61 שנה לבכורת "סיפור הפרברים", אצפה בו בפעם המי יודע כמה, או לפחות אאזין למוזיקה הגאונית שכתב ליאונרד ברנשטיין ולמילים המרטיטות של סטיבן סונדהיים.
יש מקום אי־שם
לנו מקום יש שם
חן וחסד ואהבה
רק שלווה שם יש.
ויש זמן אי־שם
לנו יש זמן אי־שם
שנינו יחד
עם כל הזמן
זמן ללמוד
זמן לדאוג
אי־שם
אי־אז
(תרגום: אבי קורן)