בשביס-זינגר מציג: הסיפורים שסופרו בעיירות פולין בין מלחמות העולם

מה היה להם בעיירה היהודית בפולין? טלוויזיה לא הייתה להם, על התיאטרון רק שמעו. מי שידע לקרוא (הגברים, בדרך כלל) קרא ספרי קודש. בתי קפה לא היו להם, גם לא בתי מרזח. מה היה להם? ספסלי דלות בבית המדרש, במקרה הטוב גם ספסל רעוע לפני הבית. והייתה להם גם קרן רחוב למפגשי אקראי קצרים וארוכים.

אז מה היה להם בעיירות הקטנות סביב לובלין? לפי האסופה הזאת - סיפורי מעשיות היו להם. הרפתקאות של סוחרים בדרך, סיפורי זימה וסיפורים רומנטיים, דרמות וגם טרגדיות. והמון רכילות הייתה להם. רכילות ריצפה את הרחובות העלובים. שמועות שהתחילו בלחישה קטנה והיו לסיפורי אגדה על סף היותם למיתולוגיה. בני אדם מוזרים מן העולם הזה ויצורים מפחידים מהעולם הבא כיכבו בהם.

אז הם ישבו, היהודים של זינגר, וסיפרו. מספרים נהדרים הם היו. דמיונם וזיכרונותיהם התפוצצו משפע המעשיות שהתאוו לפרוץ אל קהל המאזינים. ובקהל היו מספרים נוספים, שהתחרו במספר התורן והשתוקקו לספר את סיפורם המדהים עוד יותר. מי יידע להפיג ביתר עניין את שיממון חיי העוני של דרי הרחוב היהודי? מי ידהים בסיפור עסיסי יותר על בני זוג שמיררו זה לזה את החיים עד מוות. מי יידע לספר על כלה שהייתה בחור, כלומר אנדרוגינוס. מי יפרט עד פרטי הפרטים הכמוסים את סיפור אהבתן של שתי נשים, לסביות רחמנא ליצלן. מי יידע לתאר בצבעים מרושעים יותר את הנשים הרעות? את הבחורים הלמדנים הצדיקים? מי ייטיב ללעוג לאישה בטלנית, שאינה מבשלת ואינה מנקה. 

עשו לייק לעמוד הפייסבוק שלנו –'מעריב אונליין'

אינסוף סיפורים סופרו בעל פה בעיירות פולין בין שתי מלחמות העולם. נשים סיפרו לנשים ולילדים. בתוכם ישב בשביס–זינגר הילד פעור הפה, הקשוב לכל הגה. וגברים סיפרו לגברים. בבית המדרש, בבית הכלא. הילד שבגר ליקט ואולי הוסיף כיד דמיונו, ונוצר ספר שנדמה כהמשכו הפחות אישי של "בית הדין של אבא". הרחוב היהודי המדכא שבספר מתמלא בבני אדם ססגוניים, שחייהם עתירי התרחשויות. “בכל מקום יש מי שבוחש בקדרה", ולכן הסיפורים מגיעים אפילו עד רחובות הגויים, ומעורב בהם אפילו גדוד הצבא החונה בסמוך לעיירה.

כפי שבני האדם מתעוררים כאן למלאות חיונית, כך גם הנוף. בתוך הבתים ובחצרות האחוריות ועד שפת הנהר הזורם בסמוך. יתרה מכך: העיירות המוזכרות בשם עדיין נמצאות על המפה, גם אם יהודיהן נרצחו. כך נצבר כאן גם מידע עובדתי, ומומחש הווי חברתי ועולים הנושאים שבהם העדיפו הבריות לעסוק (בחייהם של אחרים). ועוד נפרש על הדפים הנופך היצירתי של היהודים האלה, שהפליגו בסיפוריהם עד למושבם של שדים ורוחות שהיו דופקים בקירות.

אם במרבית הסיפורים נדמה שהסופר מתבונן מבחוץ משועשע ואוהב, מבודח ונוסטלגי, אך מרוחק כמידת המרחק שבין סופר לאגדה שחיבר, הרי שבסיפור האחרון מופיע בשביס–זינגר הבוגר, האמריקאי, המסכם. אף כי גם כאן יש יהודי שמספר את סיפור חייו רב התהפוכות והצער, יש בו נימה של פיכחון מסכם. “אתה הסופר היחיד שלא נותן שום תקווה למין האנושי", אומר המספר לסופר.

היידיש הופכת במטה הקסמים של בלהה רובינשטיין לעברית עדכנית עם ארומה נהדרת של עיירה. אין ספק שהתרגום שלה הוא צורה יצירתית של החייאת היידיש בתוך העברית. מעין הטמעה ואיחוי שלם בין שתי השפות, בלי להותיר ולו רמז לתך, נסתר ככל שיהיה. שפע אמירות כמו–שגורות ומטבעות לשון מגרות עולות מעמודי הגרסה העברית לתיאבון, והן מובנות, מדויקות לזמן ולמקום, עד כי אפשר לומר ללא היסוס שגם בעברית זה נשמע מצוין.

דומה שאנטוני ביוור האנגלי, יליד 1946, הוא סופר ההיסטוריה היחיד שיכול לכתוב את הספר הכולל על מלחמת העולם השנייה. בספריו הקודמים התמקד בפלחים של גורמי המלחמה, רגעי מפתח בעיצומה, ותוצאותיה: קרבות סטלינגרד, נפילת ברלין, פריז לאחר המלחמה, כרתים ומלחמת האזרחים בספרד. מובן מאליו שהעמוד הזה לא יוכל לספק רשמי קריאה יסודית ב– 830 עמודי טקסט ותמונות (ועוד כ– 140 עמודי תודות, ביבליוגרפיה, הערות ואינדקס). עם זאת, העניין הלא המתכלה בתולדות מלחמת העולם השנייה מאיץ בי להכריז במהירות על צאת הספר לאור.

“מלחמת העולם השנייה" (מאנגלית: עמנואל לוטם, ידיעות ספרים) “נועד לשמש ככפרה", לדברי ביוור בעמוד התודות שלו. הוא מציין כי בעבר חש תמיד רמאי במקצת, “מפני שהייתי מודע עד כאב לפערים הגדולים בידיעותי". ביוור מרבה בדוגמאות מחיי יחידים כדי להמחיש את עמדתו כלפי מושא מחקרו: ההיסטוריה של המלחמה היא, למעשה, תולדות הרס רקמות החיים העדינות בגלל החלטות מנהיגים כמו סטאלין והיטלר ש"עשו שמות בכל ודאות שנמצאה לפנים במארג הקיום המסורתי".