חיה כדי לספר: הסופרת חיותה דויטש חוגגת את יציאתו של ספרה החדש

הספר "אם אשמע קול אחר" (בהוצאת אחוזת בית) הוא הרומן הראשון של דויטש, סופרת, עורכת ומתרגמת שכתבה בין היתר את קובץ סיפורי המדרש "פגישה בבקעת גינוסר" (הוצאת ספריית בית אל ודני ספרים, 1999), את רב המכר "נחמה" (ידיעות ספרים, 2008), שמגולל את סיפור חייה של פרופ' נחמה ליבוביץ, ואת קובץ הסיפורים "ככה נראית גאולה" (ידיעות ספרים, 2009).
 

בספרה החדש, באמצעות תיאור משבר קיומי־אידיאולוגי בחייה של אישה אחת, משרטטת דויטש את קורות השבר בין מתונים לקיצונים בחברה הישראלית. סיפורה של הגיבורה - מילדותה בתל אביב התמימה ועד בגרותה בישראל השסועה - שזור ברגעים מכוננים (מלחמת יום הכיפורים, פינוי ימית, רצח רבין, ההתנתקות) ומלא בדמויות ססגוניות, בהן רב אידיאליסט, פסנתרנית דיכאונית, צייר מרדן ונערת גבעות פרועה.
 

האם ישנן יצירות שלך שהיית משנה או גונזת?
"גם אחרי הירידה לדפוס, הרצון לתקן ולשנות לא מפסיק לרגע. בדיוק נזכרתי בקטע שהורדתי מהספר החדש שלי,משפט או שניים על הסרט '12 הקופים' והגרפיטי המפחיד שלו. התעצבנתי שהורדתי את זה. עכשיו זה חסר לי. זה מתבקש לי. "את 'נחמה' הייתי מקצרת קצת, את 'פגישה בגבעת גינוסר' הייתי עושה פחות נאיבי. ב'ככה נראית גאולה' לא הייתי משנה הרבה. אני אוהבת אותו כמו שהוא. אולי משפט פה ושם, או עשרה משפטים. אבל לא הייתי גונזת כלום. להפך, המגירות שלי מלאות".
 

על מה בשום אופן לא תכתבי?
"קשה לענות, שום דבר אנושי לא זר לי, כמאמר האיש החכם שהפך לקלישאה. לא חושבת שיש נושא שאסרב לכתוב עליו".
 

היה נושא או ספר שחששת או היססת לכתוב כי חששת שזה יפגע בתדמיתך או באנשים?
"אף פעם לא. בספר הנוכחי אני מתארת דברים רגישים יחסית לחברה שבה אני חיה, כמו יחסי מין מחוץ לנישואים או גיבור שהוא הומוסקסואל. אם משהו נכון ואמיתי לי, אכתוב עליו. אעשה זאת בדרך שאהיה שלמה איתה, שמתאימה לי. בעדינות ולא בבוטות.
 

"בדרך כלל הכתיבה שלי עדינה, גם אם היא נוגעת בנושאים עדינים או שנויים במחלוקת, אני עושה זאת בזהירות, לא כאילוץ חיצוני או מתוך איזה פחד, אלא בגלל שכך אני מעדיפה. אני לא טיפוס בוטה ומתריס. בכתיבתי העיתונאית, היו שביקרו מנקודת מבט דתית או ימנית עמדות שונות שהבעתי ואז איימו בביטול מנוי על 'נקודה' שבו כתבתי וכדומה. בסך הכל אלה היו אפיזודות נדירות. כשכתבתי את האוטוביוגרפיה 'נחמה' על חייה של פרופ' נחמה ליבוביץ, היו מי שלא אהבו את חדירתי לחייה המשפחתיים והפרטיים, אבל הייתה זו דעת מיעוט שבמיעוט".

"הכתיבה שלי עדינה, גם אם היא נוגעת בנושאים שנויים במחלוקת, אני עושה זאת בזהירות", חיותה דויטש. צילום הספרים: יח"צ

 

רגע של הרמוניה
 

דויטש, ילידת 1960 , גדלה בתל אביב, חיה שנים אחדות בירושלים והיום מתגוררת בגוש עציון. היא בעלת תואר דוקטור מאוניברסיטת בר אילן, ואת עבודת הדוקטורט שלה כתבה על המטרונה בספרות חז"ל. בעבר ערכה את עיתון הילדים הדתי "אותיות" ואת מדור ההגות והספרות של "הצופה"; כיהנה כחברה בוועד המנהל של "קולך" ובמועצת הרשות השנייה; וערכה ספרים שונים בנושאי יהדות בת זמננו. כיום היא בעלת טור על קולנוע ויהדות ב"מקור ראשון" ועורכת את כתב העת "אקדמות" של בית מורשה בירושלים.
 

"בתור ילדה תמיד הייתה לי מחברת ריקה שבה רשמתי משהו. מגיל מאוד צעיר הייתי ערה לכוח שיש למילים עלי ולכוח שיש לי ביצירה בתוך מילים. כשהייתי בכיתה ד' או ה' כתבתי סיפור בהמשכים, תליתי על לוח הקיר של הכיתה ושאבתי הנאה עצומה מלראות את חברותי מצטופפות כדי לקרוא את הפרק הבא. עשיתי בחיי כל מיני דברים, אבל הרגע שבו אני מתיישבת ליד שולחן עם דף ריק הוא רגע של הרמוניה ושלווה. תמצית של קיום. אני חושבת שהבנתי את זה מאוד מוקדם".
 

איך הדת משפיעה על הכתיבה שלך?
"השפה שלנו, הכותבים הדתיים, מלאה בקלות רבה יותר במשקעים מכל רובדי השפה. הרבדים הקדומים טבעיים יותר על לשוננו בגלל התפילות ובית הכנסת והתנ"ך שספגנו כל חיינו. אבל אין פה שום דבר מהותי, רק סביבתי.
 

"אני לא מפרידה בין מה שאני לבין היותי אישה מאמינה ושומרת מצוות. היותי אמא ואישה, עבודתי מול בני אדם. הכתיבה שלי. הכל שם. יש פסוק במשלי:

'בכל דרכיך דעהו, והוא יישר אורחותיך'. אני מנסה לחיות מתוך תודעה המכוונת כלפי אמת מידה גבוהה ומוסרית. כך אני חיה וכך אני גם כותבת. מעשה הכתיבה עצמו - גם כשהוא מציף דברים קשים ותהומיים- נעשה מתוך אותה תודעת דיאלוג. לאלוהים יש סבלנות והוא מוכן לשמוע גם תהומות וצעקות".
 

איך התחלת לכתוב את הספר הנוכחי?
"כשהתיישבתי לכתוב היה לי רעיון מעורפל, היו לי כמה דמויות והייתה לי סיטואציה חזקה של בריחה - ידעתי גם ממה הבריחה הזו, אבל לקח לי זמן לנסח ולבנות את הסיפור סביבה. במהלך הכתיבה התבררו היחסים בין כל החלקים".
 
ממה רצתה גיבורת הספר הנוכחי שלך לברוח, והאם היא מבוססת עלייך?
"הספר לא אוטוביוגרפי. הוא לא תולדת 'משבר'. בגיבורה יש חלקים מתוכי, כמובן, אבל כך גם בגיבורים נוספים בספר. הגיבורה רוצה לברוח מהרעש, הבלגן,

האלימות ואי־ההקשבה. גם בתוכי יש פנטזיה כזו. לברוח מכל האידיאולוגיות שמתקוטטות ביניהן, מכל ההמולה, למקום של שקט וקשב. הספר הוא תוצאה של משבר קבוע עם המציאות. אולי של איזו עייפות ממאבקים, וקריאה- ותפילה- לבני אדם להקשיב יותר זה לזה, להיות קצת יותר טובים".
 

מקור לנחמה
 

דויטש מעידה על עצמה כי בתקופות הקשות בחייה, בהן פעילות המחתרת היהודית, רצח רבין וההתנתקות, נעזרה בכתיבה על מנת להתמודד. "הכתיבה היא מקור לנחמה ואופטימיות", היא אומרת. "כתיבה היא דיאלוג עם העולם ועם עצמי". לטענתה, בקרב בין האישי והפוליטי, האישי אצלה תמיד ינצח. "כשאמי החורגת נפטרה ממש לאחרונה, ובתוך השבעה הכריזו על פיזור הכנסת ועל הבחירות, האדישות שלי הייתה מפעימה", היא מודה. "אני לא אעליב אדם בגלל דעות פוליטיות שלו. האישי תמיד יותר חשוב לי".
 

"לא, ברוך השם".
 

אבל כיהנת בתפקידים אסטרטגיים כמו במועצת הרשות השנייה, הרגשת ששינית שם משהו?
"לא. כמעט וכלום. הכוחות היו חזקים מכולנו, ובגדול, לא הצלחנו לעצור את מגמת הפרסום השיווקי, למשל, ואת גל הריאליטי. אולי זה לא היה מתפקידנו ואולי אי אפשר היה. התועלת בכהונתי הייתה להכיר את הדרכים שבהן הכוחות הללו עובדים. ללמוד הרבה על החברה הישראלית ועל מנגנוני הכוח שלה. להבין איפה אני חיה.
 

"מתחילים לתקן תמיד מהמעגל הפרטי", מוסיפה דויטש. "הספר שלי אומר זאת די במפורש. הגיבורה שלו בסופו לומדת לקיים דיאלוג עם הנשמות הכי אומללות, של תחתית החבית, שהיא מוצאת במקום שאליו היא מגיעה. התיקון מתחיל שם. לא בסיסמאות הגדולות ובמאבקים חוצבי הלהבות".
 

כמי ש"שייכת לעולם המודרני־אורתודוקסי, שפעם קראו לו 'ציוני דתי'", לדויטש יש לא מעט ביקורת על המפלגות החרדיות. "המפלגות החרדיות אינן ציוניות, מדירות נשים ומתנגדות לגיוס, ויש מעט מאוד משותף בין עולמן לעולמי", היא טוענת. "לא נכון לומר שאין להן מה להציע. לי אין להן מה להציע, אבל לאחרים, שמחפשים עולם מוגן, נעול ומחומם- הן מציעות את כל ההגנה הזו".
 

מה הייתה גיבורת הרומן שלך אומרת לעדינה בר שלום, שבחרה לעמוד בראש מועצת הנשים של ש"ס במקום לרוץ לכנסת?
 "גיבורת הרומן שלי הייתה יושבת איתה קודם כל לקפה ועוגה, מנסה להבין את הסיפור שלה ומה היא רוצה ומה החלומות שלה. אם עדינה בר שלום חושבת

שלהיות במועצת החכמות של ש"ס- ולא להיבחר כחברת כנסת- זה נכון לה ולמפלגה שלה, אז כנראה שהיא צודקת. מותר לה. אני חושבת שהיא אישה חכמה והיא בטח לא צריכה להיות זהה לי ולעמדותי. דעתי בנושא לא רלוונטית. אני לא אצביע למפלגה חרדית בעד שום הון שבעולם, ולכן לא אצביע גם לש"ס, אפילו אם עדינה בר שלום הייתה מועמדת לראשות המפלגה. בעצם, לו הייתה, הייתי אולי שוקלת שנית. זה היה מגניב מכדי להתעלם מזה".