"הרומאן המצרי" - אוטוביוגרפיה ללא סנטימנטליות וללא פאתוס

בסיפור “וייטנאם" נשאלת הבת הגדולה, כפי שהסופרת מכנה את הדוברת ברוב הסיפורים כאן, “האם זה נכון שבאחד הספרים שלך הייתה לך ביקורת על חסידות חב"ד?". הסופרת שבסיפור ממהרת להשיב לדתייה: “לא. מה פתאום ביקורת? ההיפך מביקורת".

“יופי", אמרה החב"דניקית. “עכשיו אוכל לקרוא את ספרייך".

“הבת הגדולה חשה את עצמה פעם נוספת בלתי–מוחשית. היותה סופרת היה עיסוק רוחני מדי לתקופה".

נימת התיאור של התקרית והתחושה שהיא מעוררת מאפיינות את הספר הכמעט אוטוביוגרפי “הרומאן המצרי". כמעט, מפני שיש כאן הימנעות, שמרחיקה את הדפים מן התיעוד המתחייב ומקרבת אותם אל הספרות המשוחררת, התובעת תהייה. האירוניה השורה על הספר חוברת למאפיינים נוספים, שכמו חובטים בסיפור האישי כדי לנער ממנו כל טיפת לחלוחית או סיגים של סנטימנטים. 

זה מתחיל בשפה הפשוטה, השואפת לבסיס האמירה. בין השורות לא יתחבא געגוע מובהק אלא מקסימום חיבה מרוחקת כלפי קרובי משפחה. מרירות משועשעת וכעס מנוטרל יתווספו לסיפורים שייגעו באמה של הדוברת או בדודה סנובית. אך הבת הגדולה, הדוברת, אכן תישאר בלתי–מוחשית בתום הקריאה. רק תלישותה תתברר. ההיצמדות לטריוויה יובשנית של שנות ה-50 בקיבוץ השומר הצעיר ואחר כך בתל אביב, מקפידה לסלק מן התמונה את הרגשות הגדולים מדי. גילוי הפצעים שיישארו בנפשות הגיבורים, חבורה של יוצאי מצרים עצמאים ברוחם, יישאר באחריות הקורא.

ההומור שבתיאור פרשות מכאיבות כמו ניכוס מזוודה פריזאית יוקרתית לקיבוץ כולו, יקרב את הסיפור למחוזות הפיליטון, אך לא יגיע אליהם. קסטל–בלום מרחפת גבוה ורחוק מעל הביוגרפיה המשפחתית שלה ונזהרת לא לחצות גבולות. דור ההורים נקרא בשמותיו, אדל, ויוויאן, צ'רלי, ויטה. גם בני הדור השלישי לעלייה המצרית הציונית נקרא בשמות: לבונה, תמנע, נדב. רק לדור הביניים, דורה של הסופרת, אין שמות. דור מחוק. דור שנועד להעביר את עלילות ההורים הלאה, כמיטב יכולתו ובמינימום פציעות.

רזונו של הטקסט מציב דרך טיפול לא שגרתית בחומרים אוטוביוגרפיים. זהו מודל כתיבה סותרת–נוסטלגיה, בתקופה שבה הסיפור האוטוביוגרפי היה למגיפה ישראלית. במדינה שבה מתו האידיאלים עם התקווה, סופת חול עלולה למחוק כל זכר לבני האדם שהתאמצו לשמוח כאן. לכן ממהרים בני הארץ והוריהם לכתוב את רשומות ההתחלה, הבריאה, הבריחה משם, התקומה כאן.

קסטל–בלום כותבת “ההיפך". היא מתעדת בלי להחצין מחויבות רגשית. היא מעניקה נימה שוות נפש לתיאור, משטיחה אותו, מניחה לו להיות כשלעצמו. הטריוויה שלה אינה מטפחת פאתוס אלא מתבוננת במבט שקוף בחולין פרוזאי. עציצים במרפסת. מעבר מדירה בשדרות נורדאו לדירה בשיכון בבלי. הסינון האכזרי של פרטי חיים, שאחרים היו עושים ממנו צימעס פולני או פולקלור מזרחי, מאפשר לקורא מגע בסיפור בכל עוצמה שיבחר. קסטל–בלום לא מפתה. לא מתאמצת לקרב. מבחינתה, על הקורא למלא את המשטחים הלבנים שמעבר לשכבת המילים הדקה.

חלק מן הסיפורים המובאים החל ממחצית הספר נראים כנטולי קשר ישיר ל"רומאן" על גרעין העולים ממצרים. חיבור סיפורים אלה למכלול המשפחתי מרומז במצב הנפשי של המספרת (“הדלפקיסטית ממנפת"), או במקום האירוע, קהיר ב"אביב המהומות". אך אם יבחר הקורא לצאת מהאדישות שנוצרה במהלך שנות גירוי–יתר, יפגוש את הבהוב דמותה הבודדה של הדוברת בספר. קולה של אאוטסיידרית שמתקשה לתקשר עם העולם הסובב אותה. אם משתרבבת לתיאורים נימה צינית או מלעיגה, זה מפני שהדוברת מותשת מתחושת הבידוד שלה, או שהפחד שלה גובר. “היא הרגישה שהסופה מתחילה לעבור את הממדים הארצישראליים שהיא רגילה להם, ולפניה משהו גדול שמעולם לא ראתה".

נתי הוא צעיר ישראלי שמוט אמביציה, שעבר את גיל ה־ 30 וטרם בחר כיוון לחייו. הוא מתפרנס בקושי וניזון בעיקר מקצבה ששולחת סבתו העשירה. אחרי לוויית סבו, שנעלם וגופתו לא נמצאה, הוא מוכן להמשיך בחייו הריקים ממשמעות אך מלאים בזיונים בלי שמות. שמה של האורחת האחרונה במיטתו ייוודע לו למרות קיהיון חושיו, והיא תתגלה כעיתונאית תזזיתית שלא מוותרת על סיפור. היא תאלץ את הנכד לחקור את נסיבות היעלמותו של הסב, והם יהיו לצוות בילוש חצוף. בהמשך יסתבר שהם ברגים קטנים בסיפור גדול מהם, שופע תפניות מרחיקות לכת.

יש כאן גרעין טוב לסיפור ותובנות אינטליגנטיות, אבל עומס התפתחויות סמיך והתעקשות על קול מספר שמחויב לסממני גבריות ישראלית, חיקוי מלאכותי לגבריות המסורתית של הבלש האמריקאי במשרדו המהוה, מפריעים לזרימה הטבעית: “נתי הביט בה. (...) היא דפקה הופעה עם טייץ שחור (...) ובגד ריקוד מתוח שגרם לו להתאמץ לא לפזול באופן קבוע אל שתי הבליטות המהפנטות בחולצתה". בספר ביכורים זה נסלח. (שחורציון, יאיר שגיא, כנרת זמורה–ביתן, 286 עמ').

 

צילום: יח"צ 
 

אני קוראת עכשיו לסירוגין שני ספרים נכבדים, שניהם מתורגמים, שניהם מעניינים ומספקים חוויית קריאה מרובדת. שניהם עבי כרס ויצאו לאור בהוצאות שונות. אני ממשיכה לקרוא בהם למרות מספר מוגזם של שגיאות הגהה מרגיזות. אני מתעצבנת באחד, עוברת להתעצבן בשני ושבה לחרוק בשיני מעל דפי הראשון. איני מציינת את שמות הספרים, כי בכוונתי לכתוב עליהם דברים שיתמקדו, כך אני מקווה, בתוכנם ובמחבריהם. בינתיים רציתי לפרוק קצת תסכול. אני יודעת ששום תועלת אחרת לא תצמח משתי הפסקות האלה, שתפסו את מקום ההתייחסות לספר חדש.

הרישול בהגהות, הנרפות האדישה הזאת ביחס למילים, למי שכתב אותן ולמי שתרגם, הם תופעה ישראלית בזויה. השקעתם כסף ברכישת זכויות תרגום ובתרגום עצמו וכן בהדפסה, כולל מחיר הנייר, עלות העיצוב והכריכה, מחירי ההפצה ויחסי הציבור, למה לא תזכו את ההשקעה בגימור ראוי?!