האישה הטובה

העונה השישית נמצאת עכשיו בעיצומה, וכך גם מערכת הבחירות של אלישיה. למי שעקב אחרי הסדרה עד כה, זו אינה הפתעה ששיווי המשקל שלה נע מהעולם המשפטי אל הפוליטי ממש כפי שהאבולוציה של הדמויות מכתיבה. הסדרה טיפלה עד כה בנושאים משפטיים עם השלכות מוסריות גדולות באומץ ובתבונה, פעמים אף חזתה אירועים משמעותיים כמו בפרק שצולם קודם למהומות בפרגוסון ומתאר את זעקתה של קהילת השחורים במדינת אילינוי אחרי זיכויו של שוטר לבן שהרג נער שחור.

טיפולה באפליית שחורים ממוסדת במקומות עבודה ממשלתיים היה הגון וליברלי, והפרקים שיוחדו למאבק הרואי בלחיצת היד הסודית בין חברות הענק כדוגמת גוגל, מיקרוסופט ופייסבוק לבין הממשל האמריקאי ותוכנית המאבק שלה, היו לא פחות מנאורים. אבל בעצם העמדתה של אישה במרכז סדרה מרובת עונות, שבה ניתן מקום מרכזי לחייה המקצועיים ולהתאמות שהם מאלצים אותה לעשות, נראה שיוצרי הסדרה העמידו לנגד עיניהם לעשות יותר מרק בידור מצוין, אלא גם לזהות את אמריקה כשהיא נמצאת בתזוזה מהותית ולשפוך אור על השינויים שהתחוללו בשנים האחרונות בתפיסת נשים ונשיות.

•••

רגרסיה קצרצרה אל הפרק הראשון של ״האישה הטובה״ תסביר טוב יותר את הכוונה. תסתכלו עליה, על דמותה העלובה של אלישיה העומדת מושפלת לצד בעלה במסיבת עיתונאים. בדומה לנשות פוליטיקאים רבים שבעליהם נתפסו כשהמכנסיים סביב קרסוליהם ובמגוון רב של תנוחות, גם אלישיה נאלצת לעבור את הטקס הפומבי המשפיל שנכפה אפילו על הילרי קלינטון, ולסלוח לו על הבלתי נסלח כדי לא לערער אף יותר את מעמדו. כשחיוך קפוא על שפתיה, נושאת אלישיה את פניה החיוורים אל בעלה שנתפס על חם עם יותר מנערה עובדת אחת ומהנהנת קלות בזמן שהוא מודה לה על עמידתה האיתנה לצדו. אבל לחיים יש דינמיקה משלהם, ואלישיה לא יכולה להסתפק יותר בגידול שני ילדיה בבית נאה בפרברים לצדו של בעל בוגדני, וכשהוא נכנס לכלא, על לא עוול בכפו במקרה זה, היא נאלצת להסיר את הסינר, לסלק את הקמח מעל לחייה, להסתיר את בקבוק היין שמארח לה חברה בשעות הבדידות והשיממון ולצאת אל שוק העבודה.

וגם כאן, בזירה המקצועית, אלישיה שהייתה סטודנטית מבריקה למשפטים באוניברסיטה יוקרתית, נהנית מחסותו של גבר. וויל גארדנר, אחד מבעלי המשרד המצליח לעריכת דין וידידה הוותיק ללימודים, מקבל אותה לעבודה כמעשה מעורב של חסד והבעת אמון, אף על פי שלא עבדה כבר 13 שנה, שהן נצח במונחי שוק העבודה האמריקאי. ככל שהסדרה מתקדמת, כך גם מתקדמת ומשתנה האישה שהייתה פעם טובה וצייתנית. היא מגלה בדרך הקשה שעליה לנטוש אחת לאחת את האידיאולוגיות הישנות שדבקה בהן כשהייתה מחוץ למשחק הקשוח של קריירה וממון. לנגד עינינו הצופיות. פרק אחרי פרק, עונה אחרי עונה, היא משלימה עם כך שאין הצלחה בלי השחתה פנימית, ושאין צבירה של כוח בלי תיאבון פוליטי, גם במקרה של נשים שהדימוי העצמי שלהן, כמו במקרה שלה, הוא של אדם מו¬סרי בעולם חסר אלוהים.

הקורלציה בין מערכת הבחירות הנוכחית שלנו לבין תום כהונתו השנייה והאחרונה של ברק אובמה מעניינת במיוחד. שאלת הנוכחות של נשים במשרות בכירות בסנט ובבית הנבחרים ואפילו בפוליטיקה המדינתית, הפכה להיות רמה וברורה בשנים האחרונות, והיא מקבלת ביטוי מרכזי בכניסה של אלישיה לפוליטיקה. לצד המועמדות הכמעט ודאית של הילרי קלינטון במרוץ לנשיאות וסיכוייה הלא רעים כלל להיבחר לנשיאה הראשונה של ארצות הברית, אפילו במפלגה הרפובליקנית (שלא הצטיינה בקידום ובעירוב נשים ורק 46% מבין חבריה מאמינים שנוכחותן תוביל לממשל טוב יותר, לעומת 75% במפלגה הדמוקרטית) מתחילים להבין שכדי להצליח עליהם לעשות התאמות ביחסם המאובן לנשים ולהרחיב את נוכחותם - ולא, האפיזודה הקומית של שרה פיילין כסגניתו של מקיין אינה נחשבת כשינוי תודעתי לטובה - ושכדי להצליח כמדינה כולם צריכים להרגיש שיש להם ייצוג בחברה: מיעוטים אתניים ודתיים ומעל לכל, נשים.

הילארי קלינטון. צילום: רויטרס

•••

דומה שבמידה רבה השאלה הזאת מקבלת מרכזיות כמעט מכרעת גם במערכת הבחירות שלנו, ודאי שבהתקנת רשימות המועמדים של כל אחת מהמפלגות, מימין ומשמאל, שמרנים וליברלים. איווט ליברמן, ועדה מסדרת של איש מפחיד אחד, הציב את אורלי לוי-אבקסיס במקום השני ואת סופה לנדבר במקום השלישי. בבית היהודי כוחה של איילת שקד, מקום שני ברשימה, אינו מוטל בספק. במרצ שלוש נשים בחמישייה הראשונה, במחנה הציוני מתהדרים במידה רבה של צדק בנוכחות הנשית המוחצת בעשירייה הראשונה. נשים חרדיות, מי היה מאמין, מתאחדות סביב הססמה ״אם לא ניבחר, לא נבחר״. ואילו בליכוד מתנצלים במבוכה על מיעוט הנשים ברשימה, ואם לשפוט על פי מספר ההופעות הטלוויזיוניות מתייחסים שם אל מירי רגב, תואמת שרה פיילין חייכנית וטובת מזג כמו ברקודה רעבה, כאל הכוכבת הגדולה שלהם.

כיצד קרה שזה הבון טון לפתע? האם מדובר בהצטברות של מסה קריטית, מין תנועה המזינה את עצמה של פוליטיקאיות העושות עבודה טובה ומרגיעות את החרדות שחברה מיליטריסטית טיפחה בהיסטוריה הקצרה והעקובה מדם שלה? כך או כך, למגינת לבם של הפטריארכים, השאלה מי יהיו הביטחוניסטים של כל אחת מהמפלגות והיכן הם ימוקמו התחלפה כמעט מבלי שנבחין בזה בשפן החדש של הבחירות, או במשמעות החדשה שניתנת להוראה הישנה, חפשו את האישה.

נראה שהציבור בישראל, שגם הוא כמו האמריקאים ציבור שמרני בעיקרו, עבר תהליך תודעתי עמוק בשנים האחרונות. תהליכים כאלו מעצם טיבם מתרחשים באפלולית הנסתרת של הנפש הקולקטיבית, וכשהם עולים אל פני השטח הם מתחזים לשינוי מהיר, מיידי ודרמטי. אף אחד לא יכול היה להעלות בדעתו שחצי שנה בלבד אחרי מבצע צבאי שהסתכם בלא כלום, אך חשף איום ממשי חדש בדמותן המפחידה של המנהרות, יסולק הנושא ממוקד הדיון בבחירות הנוכחיות, למרבית תסכולו של ראש הממשלה נתניהו. נראה שהציבור הישראלי איתן בדעתו להיצמד לסדר יום אזרחי ובראשו הנושא החברתי־כלכלי. אין תמה אפוא שהאמון ביכולתן של נשים גדל ושהרצון לראותן בהנהגת המדינה נמצא בהתאמה הפוכה לכמעט־סלידה שאידיאת הגנרלים הישנה מעוררת.

הדבר המרהיב בכל זה, הדבר שמעורר יותר מכל את שמחתי הוא הקבלה של טווח וריאציות רחב מאוד של הזהות הנשית. לא עוד תנועה דיכוטומית בין שני קטבים קיצוניים וסטריאוטיפיים. לא עוד האישה הרכה והכנועה מהצד האחד וסוהרת הסטאלג הסאדיסטית מהצד השני; הפתיינית הרכה נגד הפמיניסטית השעירה והממושקפת; האם המזינה נגד הנפקנית חסרת המוסר. ואם להאמין ל״האישה הטובה״, לצד השינוי שעוברת דמותה של האישה משתנה גם דמותו של הגבר ומשתנה תבניתם של הנישואים.

מכיוון שזו סדרה שהמנוע העלילתי העצום שלה מורכב מחלקים פעילים רבים העושים את הופעתם באחת מהאפיזודות ומתפתחים לאיטם זמן רב עד שהם מתממשים באופן מלא, ההשוואה בין אלישיה להילרי קלינטון אינה מסתכמת בהשפלה הפומבית אלא גם ביחס האינסטרומנטלי לנישואים. נראה שגברים קיבלו הרבה יותר מכפי שביקשו לעצמם כשהתלוננו במשך עשורים רבים על הרגשנות הנשית ויחסן הלא רציונלי לנושאים ענייניים. כי הנה, ככל שאלישיה משתנה, משתנים איתה גם מאפייניה החיצוניים, בגדיה ושערה ושפת הגוף שלה. היא לא מאבדת מיופיה, אך משהו באופן שבו היא נראית מעיד על רצון מתמעט לשאת חן בעיני אחרים.

היא הגיבורה היחידה בטלוויזיה האמריקאית שמגדירה את עצמה כחילונית, ובאחד הפ-רקים האחרונים היא מאיימת בסוג מפוקפק של בדיחות הדעת, שתהרוג את המחנכת של בתה. ככל שהתיאבון שלה לכוח גדל, גדלה עמו נכונותה להתפשר על חייה ואיתם נכונותה לשקר כדי להשיג את שלה. וכשמשולש האהבים שמתפתח לכל אורך העונות ועולה לה בייסורי מצפון קשים מסתיים במותו הטרגי של אהובה, אלישיה מבינה שיחסיה עם בעלה אינם יותר מאשר הסדר נוסח הילרי וביל קלינטון, הסדר שיכול להועיל לשניהם מבחינה פוליטית אך לעשות לה מעט מאוד מהבחינה האישית.

מכאן והלאה מכוון הליבידו שלה למושא תשוקה החדש לה עצמה, עוצמה פוליטית. אם בת-חילתה נראתה ״האישה הטובה״ כמו עוד סדרה מעצימה לגברות חזקות ועצמאיות, עתה, כשהיא מתרכזת בפוליטיקה, היא מתבררת כסדרה המגנה באופן חד-משמעי את כל המוסדות הקפיטליסטיים הישנים, ביניהם גם את מוסד הנישואים כמובן, ומוכיחה שגבולות נוקשים מהווים פעמים רבות השראה גדולה יותר מחופש מוחלט. והחירות לחשוב מחדש על כל ההיפותזות הישנות אינה נקרית בדרכה של חברה פעמים רבות, וכשהיא מציגה את עצמה בצמתים שונים של הזמן, היא אחת המתנות מפילות המורא ומעוררות השמחה שיש להיסטוריה להציע.