״היקום נגד אלכס וודס״, גאווין אקסטנס, מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי, כנרת זמורה־ביתן, 351 עמ׳
לעתים הקריאה היא סוג של מנוחה. ״היקום נגד אלכס וודס״ מאפשר מנוחה מנטלית ורגשית, בלי שהקריאה תגיע אל מחוזות השעמום ובלי שהיעדר האתגר הספרותי יעליב את אינטליגנציית הקורא. אף שהוא מצופף הרבה נושאים רחבי היקף בספר ביכוריו, גאווין אקסטנס (בריטי, יליד 1982) רקח סיפור קל לעיכול, שרוח נעורים רעננה שורה עליו. הספר יכול להתאים לקריאת בני הנוער, בלי לגרוע מן הפיתוי שהוא שולח לקהל מבוגר המחפש ספר מהנה, שאינו סתמי.
סיפור נעוריו המיוחדים של אלכס וודס, החל מהיותו בן 10 ועד מלאת לו 17, הוא יומן מרתק מכל בחינה, שובה לב באזור ההזדהות האנושית, משעשע בזכות אפיון מצוין של דמויות, דיאלוגים לא מנומסים ומבט מספיק חיצוני באוכלוסיית הכפר האנגלי. בספר משולבות פיסות מידע מדעי, שנראות לעתים מאולצות, אך בדרך כלל משתלבות באופן המסירה של אלכס.
אקסטנס בנה את הגיבור שלו כגאון יוצא דופן בגלל פגיעת ראש, אבל הוא משאיר לקורא לתהות אם הפגיעה היא שהצמיחה את אישיותו הייחודית. אם תסתכלו בתמונת הדיוקן של הסופר, שהיה אלוף שחמט בארצו, ותאזינו לאופן דיבורו באתר של הוצאת המקור, תוכלו להסיק, בלי להסתכן בטעות גסה, שהוא עצמו היה ילד כאפות. באלכס וודס יש רמזים לאישיות יוצרו, וזה מה שהופך אותו למספר מעניין.
לפי אלכס, אלה הן כמה מתכונות הנער ״השונה״ בעיני חברת הילדים: הוא עני, הוא שונה פיזית, הוא הומו בלי כל קשר לנטייה המינית (״אם אתה בן, כל ביטוי של רגישות הוא הומואי. חמלה זה הומואי. לבכות זה הכי הומואי. לקרוא זה בדרך כלל הומואי״).
זה עלול היה להיות עוד ספר שמתאמץ לחבב על הקהל את הילד האחר. טרנד הכתיבה הזה פרץ עם ״המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה״, שהחניף לקוראים שחשו שהקריאה על נער אוטיסט הופכת אותם לאנשים טובים וסו-בלניים. אך אקסטנס מזג שני נושאים ענקיים לתוך הסיפור הקאמרי שלו והוסיף לו עוד כמה נושאים גדולים (כמו גידול ועישון מריחואנה), שתשומת הלב נודדת ביניהם, כך שהשונות של גיבורו אינה חזות הכל.
הגיבור שלו לא נולד פגוע, הוא נפגע ממטאוריט. שבר סלע מתכתי שנורה מן השמיים, פגע בראשו וגרם לו לאפילפסיה.
המיוחדות שלו מתחזקת גם בשל העובדה שהוא גדל אצל אם חד-הורית נונקונפורמיסטית, שקוראת בקלפי טארוט ומפעילה חנות לאבני קריסטל ושאר חפצים רוחניים. אלכס עצמו הוא חנון שמתעניין במדעים, ביקום ובגרמי השמיים. כמו כן הוא קורא המון. ״ההומואיות״ של אלכס, כלומר, שונותו, הופכת אותו לקורבן של בריוני הכפר.
אין ספק שמבחינת הסיפור אפשר היה להסתפק במרכיבים אלה. אך אקסטנס הוסיף עוד נושא ענקי ועוד גיבור, אייזק פיטרסון, אלמן קשיש אמריקאי, ותיק וייטנאם, שמחלת מוח מתקדמת גורמת לו לבחור בהמתת חסד. אלכס, ידידו הצעיר, מסייע לו בכך. ״אני עושה את הדבר הנכון״, הוא אומר לעצמו. יש לזכור, ש״הדבר הנכון״ עדיין נחשב לעבירה על החוק ברוב מדינות העולם.
נוצרת מעין סימטריה שמיימית טעונת משמעויות. מטאוריט מגיע מן השמיים בתחילת הסיפור, ונפשו של מר פיטרסון ממריאה אליהם בסופו. לא במובן הדתי, כמובן. כל גיבורי הספר אתאיסטים. אך לשמיים, כמו ליקום, אין גבול, ומי שמחליט על רגע מותו בוחר, בעצם, בממד האינסוף. בין הדרמה הרועשת של ההתחלה לדרמה המאופקת של הסוף, מתגלים כמה בני אדם במיטבם. כשאני רוצה לנוח בקריאה, זה מה שאני מחפשת, סיפור על טוב לבם של בני האדם. ואם יש בו גם אמירה משעשעת על שבירת מוסכמות, אני נחה עליה.
״היסטוריה של החרא״ (מצרפתית: רמה איילון, בבל עיון, 134 עמ') היא יצירה שכולה מחקר בלשני מקורי המוליך למסקנות מעוררות מחשבה בתחום הפוליטיקה של השפה. דומיניק לפורט (1949־1984) היה פסיכואנליטיקן, חוקר שפה, משורר ופילוסוף מרקסיסטי צרפתי. בספרו הידוע הציג עיון תרבותי בהיסטוריה של ההתייחסות לתוצרי גוף האדם בממש ובמטאפורי. בחירתו בחקר המונח ״חרא״, ולא דווקא ב״צואה״ או ב״הפרשות״, הייתה מכוונת. בפתח דבר לתרגום המהדורה העברית כותב עירן דורפמן: ״באמצעות המילה ׳חרא' מזדעזעת התרבות ונאלצת לפשפש בעברה ולבדוק מה מסתתר בו ומדוע קשה כל כך לאומרו בגלוי".
לפורט כתב את דבר ההגות פורץ הדרך אחרי מרד הסטודנטים בפריז של 1968 (הספר יצא לאור ב־1978). הטקסט אינו נכנע לז׳אנר מכתר, ועצם מימושו הוא סוג של המצאה, ״תרגיל בכתיבה ובמחשבה", כותב דורפמן. המחבר דולה ממסמכים וצווים היסטוריים, מכתבי גדולים כמו פרויד, מתולדות דתות שונות, ממיתולוגיות עממיות. הוא משתמש בתולדות ההתייחסות לחרא כדי להצביע על ההבדל בין הציבורי לפרטי, על המבושם הגלוי לעומת המצחין הסמוי, אך היקר ללב הפרט. מכאן הוא מגיע אל הצבירה, אל הקפיטליזם. ״הפרטי, תחום דוחה שבו כל אחד עוסק בענייניו שלו, בגנבה ובחיכוך ידיים, יהיה אם כן מקום הצבירה הראשיתית (...) תלולית של חרא שיש לטפל בה, לטפח אותה, ואפילו להוקירה. המדינה, לעומת זאת, היא הגובה הדגולה, זוללת המסים (...) המושלת על כל אותו חרא, מתעלת ומטהרת אותו". האם רק בפריז של חופש המחשבה וההבעה יכול היה להיכתב הגיג נרחב, מבוסס היטב אך משוחרר, על תולדות החרא ומשמעויותיו?
צילום: יח"צ
ערך השטות
צילום: יח"צ