זה היה יום טוב, והסתמן אפילו כמצוין. ואז רכן הפוליטיקאי הבכיר אל הכלבלב שקיפץ לבמה בעקבות הנערה הנלהבת, אשר הייתה רק אחת מבין שלושים בני גילה שנדחקו אל דוכן הנואם, על מנת לשיר בצרידות נעורים את שיר הבחירות שלו. הכלבלב נשך את אצבעו.
אשת הפוליטיקאי, שמעולם לא הייתה מוכנה לסגת או לסלוח, ונשבעה שהפעם לא תיתן לשום שטות לעצור את הקריירה של בעלה, לא כמו במערכת הבחירות הקודמת ולא כמו זו שלפניה, ״לפחות שר בריאות, לפחות שר בריאות״ זמזמו חלומותיה, בעטה בכלבלב. בפשטות כך. הרימה רגל חטובה עדיין, ושלחה אותה בעוצמה אל צלעותיו של הנושך, בום טראח, יללות נוראיות ונערה נדהמת.
אשת הפוליטיקאי לא חשבה באותו רגע על יחסי ציבור ועל עיתונאים. רק על צדק. רק שן תחת שן. אבל עשרים הבזקים של מצלמות העידו על מה שיתפרסם תוך זמן קצר בעמודי העיתונים, ומה יגלוש מדף אל דף ברשתות החברתיות, ומה עומד להתרחש תחת חלון ביתם מטעם ארגונים אוהדי בעלי חיים, כמו הפעם ההיא, כשמאתיים חירשים הגיעו למשמרת דממה תחת חלונם, בגלל משפט אחד שאמרה. "אוי אבוי" חשבו יחדיו בעוצמה רבה כל יועצי השר, וכמו כותרת הקצף של גלי הים התנפצו אוי ואבוייהם על גולגולתו של הפוליטיקאי עצמו, מגרשים משם נחת אינסופית ותחושת נועם אנרגטית וריצודים מתקתקים של שביעות רצון, ואיזו מחש־ בה מתנסחת לאיטה, "הפעם אולי אפילו שר האוצר״, ומגרשים גם איזה הרהור רפאים בתוך ערפל הצד האסור, ״איזה שדיים לנערה כל כך צעירה. מה שמה?". "אוי ואבוי" החל לחשוב גם הפוליטיקאי.
וכיוון שלא סתם הגיע למקום שאליו הגיע, בלי שום קריירה צבאית, בלי שום קריירה עסקית, בלי שום רקע משפטי או הילה אקדמית או פעילות חקלאית מניבה או ותק כלשהו בתחום מועיל, אחז בידו את אצבעו הננשכת, ובתום מחשבה של הרף עין העביר את ידו למלוא כף היד הנשוכה, וזעק בקול, ובשפתיים חשוקות של מי שיודע לשלוט בכאביו, וגם יידע לנהל את ייסורי העם, אם רק ייתנו לו, דרש מעוזריו פינוי מהיר, עזרה רפואית, חדר מיון כלשהו, ושישכנעו את הצלמים לנסוע אחריהם.
בחדר המיון לא הותירו העוזרים שום סיכוי לממתינים בתור, והפוליטיקאי התקבל חיש מהר בחדר צדדי. הרופא הביט באצבעו, בסימן הקלוש של שיני כלבלב, והודיע לו בשמחה, "אתה בסדר גמור, ממש אין כלום". הפוליטיקאי הביט מעבר לדלת החצי פתוחה, אל הצלמים הממתינים, לפחות שישה, ודרש בדיקה נוספת, התבוננות מעמיקה יותר, דיאגנוזה אחרת, אולי רופא אחר, ובקיצור - אשפוז, לפחות יממה אחת. הרופא הצעיר, החייכן, פטר אותו בצחקוק אוהד, אבל עוזרי השר הבריחו פנימה את מנהל חדר המיון, ואחר כך הובא גם מנהל בית החולים. "למה לאשפז?", תהה הרופא הצעיר. "למה לאשפז?", תהה מנהל חדר המיון. "למה לאשפז?", תהה מנהל בית החולים. הפוליטיקאי, שלא סתם הגיע לאן שהגיע, הסתודד עם מנהל בית החולים בפינת החדר, ושאל אותו למי פנה המנהל כאשר הסתבכו בדיקות מבקר המערכת בעניין המלגות לסטודנטים זרים, שנעלמו, לגמרי התפוגגו, ללא זכר, ללא סימוכין. נרשמו בבואן ואבדו בלכתן. למי הוא פנה?
"לאשפז!", הורה מנהל בית החולים למנהל חדר המיון. "לאשפז!", הורה מנהל חדר המיון לרופא הצעיר. "לאשפז", רשם הרופא הצעיר בגיליון הקליטה של הפוליטיקאי, ושלח אותו למחלקה הפנימית הצפופה ביותר, אולי שם יידבק בנגע שאין לו מרפא.
במחלקה הפנימית התקשו הרופאים העייפים לארגן חדר פרטי לפוליטיקאי הבכיר, שהגיע חבוש בידו עד המרפק, ואינפוזיה נתלתה מעליו, וסיעה של יועצים ועוזרים ופעילים ועיתונאים וצלמים היטלטלה כגוף אחד עם מיטת האלונקה שעליה שכב. שני ישישים צורפו אל שוכני המסדרון. ישיש שלישי הוכנס אל חדר שבו כבר ממילא הייתה הצפיפות בלתי נסבלת, והרביעי שוחרר בנוהל חפוז, ממילא התכוונו לשחררו תוך מספר ימים, הבנים שלו יוכלו לבדוק בעצמם את לחץ הדם, הדופק, החום. אולי יתקשו עם בדיקת הסי־טי. מילא. העיקר שהתפנה חדר לפוליטיקאי, ובפנים מיוסרות אך יציבות הצהיר לפני העיתונאים, ״אשרינו שזכינו למערכת רפואה מסורה כל כך״. והבזקי המצלמות אישרו את דבריו. ״מיד לאחר בדיקת הרופאים בכוונתי לערוך כאן סיור ולהתרשם מהטיפול הניתן לאזרחים״, הודיע הפוליטיקאי. יועציו ופעיליו מחאו כפיים. ״זכיתי להזדמנות להקשיב לאנשים. לפתור בעיות ומצוקות״. מחיאות כפיים. הבזקים. ״נצביע בשבילו״, חשבו כמה המאושפזים במחלקה. ״כואב״, חשבו רובם. ״לפחות שר הבריאות״, חשבה אשת הפוליטיקאי, וגם - ״בגלל העסק הזה אני אאחר היום למפגש של הבנות״.
רגע לפני שהוגשה ארוחת הערב, קמוטה ומפוררת ככל הארוחות במחלקה, ניתר הפוליטיקאי ממיטתו והכריז על סיור. כבר יידעו אותו שדפי הפייסבוק מלאים בתמונת רעייתו בועטת בכלבלב, אך פעילים־בשכר כבר משיבים מלחמה, מציגים את הצד שלהם, תולים את האשמה בכלבלב, בנערה, בצפיפות,דורי האבטחה. ״איזה חזה היה לה, לנערה...״, הרהר הפוליטיקאי, והצהיר שעליו להתרכז בכאן ובעכשיו, באנשים המאושפזים בבית החולים ובקרוביהם הסועדים אותם במסירות.
רופא המחלקה ניסה לבלום אותו. אסור לו, במצבו, להתנועע. הם רשמו לו סעיף של פריקת מפרקים, זיהום חריף, סכנת נמק, חשד לאילוח משני באיברים פנימיים, אפשרות הלם עצבי מאוחר שימנע יכולת מוטורית. אחרת, בהיעדר הסעיפים הללו, המחשב הארור לא היה מתיר להם רישום הפוליטיקאי כמאושפז, ובעיקר לא היה פולט דרך המדפסת את אותן מדבקות אשפוז שבלעדיהן אין קיום לרפואה. הפוליטיקאי ניסה להבהיר לרופא את שגיאתו. גם היועצים הקיפו אותו בהסברים. הרופא חירף נפשו ואסר על תנועה. ״אסור! המדבקות!״. מנהל בית החולים, שניחש כי אסור לו לעזוב את משרדו כל עוד הפוליטיקאי הבכיר שוהה בבית החולים, וכבר ביטל את פגישת הרעים במועדון הברידג׳ ואת המסעדה ואת המאהבת, הוזעק אל המחלקה.
הסיור יצא אל דרכו. תהלוכה נלהבת של פעילים ויועצים ואוהדים וסקרנים ואנשים סתם כך שנסחפו אל התנועה הגועשת לה בלב לבו של בית חולים רדום. נחש נרגש של אנשים מפטפטים, ובראשו, בתנועות נמרצות, באנרגיה תוססת, הפוליטיקאי הבכיר, נע ועוצר לשאול שאלה, מתקדם ומתעכב להאזין לתלונה, פורץ ומוביל ונעמד ושוב סוער ודוהר.
מי זה מציב ישיש בכיסא גלגלים סמוך כל כך לגרם מדרגות? וללא השגחה? ועוד בנוכחות צלמים?
ימים רבים אחר כך שחזר הפוליטיקאי את מות הקריירה שלו. לא מוות מהיר. דעיכה וגסיסה שהסתיימו באפסיות שחורה. שלב אחר שלב. תחילה התפרסמה הפרשה ולא הועילו תגובות יועציו, לא נשאו שום רווח ההסברים, ההתנצלויות, מתקפת הנגד, ההאשמות, התביעות, הדרישות לבדיקה מקיפה וכוללת. ואז נטה צל שחור על קשריו במפלגה. התעלמות מופגנת מצד כל הבכירים, התחמקות של כל השאר. גם אשתו הצטרפה בחמיצות אל השותקים. מדרגה אחר מדרגה נסוגה ממנו. יועציו הנאמנים ניסו בכל דרך למצוא דרך שיבה, אל לב הבוחרים, אל לב העמיתים במפלגה, ולפחות אל לבה של רעייתו, עד שנקטו כל היועצים בצעד המועיל האחרון, ונטשו את הפוליטיקאי לנפשו.
יום הבחירות חלף בלעדיו. ניצחון גדול למפלגה. אם חשב להופיע, לצוץ, להתקבל בחמימות בחסות החגיגות, הרי שגורש ונשלח לביתו. דרשו ממנו ניתוק ומרחק והפרדה. בקיצור - שלא יראה את פניו. בביתו ישב וזעק את זעקתו של הצדק. הרי מישהו הניח את הישיש המנמנם מרחק נימה מהמדרגות, ומישהו לא השגיח, ומישהו הניח לפוליטיקאי לפסוע בצעדים נמרצים בראש תהלוכה דוהרת, שאלות בסיות שובות מומטרות, והפוליטיקאי מניח דעתם של כל המאושפזים הטרודים וקרוביהם החרדים. מה פתאום באמצע כל זה ישיש מנמנם בכיסא גלגלים?
בום טראח, המחזה היה מחריד. הבזק מצלמה אחר הבזק מצלמה. כל היפוך של הכיסא, כל גלגול של הישיש. והנורא מכל, כחנית אחרונה הננעצת בקורבן, עשרות הבזקים על גופו הדומם של הישיש, בתחתית המדרגות, והכיסא לידו, הפוך, גלגל אחד עוד נע בהתמדה נלעגת. ואחרי רגע של דממה, של הלם, מהומת עול־ מים, ואשת הפוליטיקאי עוד הספיקה ללחוש באוזנו עצה זריזה, ״מהר, תיפול גם אתה״.
הוא פחד ליפול. הרי היו שם עשרים מדרגות לפחות. וכך נפל.
בימים הבאים הקשיב לעצת כל עוזריו, וניסה להתנצל, להסביר, להציע כל עזרה לישיש, למשפחתו, לתושבי הרחוב שבו גר. הוא יעזור, ישקם, יושיע, ייקח באופן אישי את המקרה. אך לשווא. תקוות פוליטיות עוד זעקו בתוכו, ״אסכים גם לשר בלי תיק, לסגן ראש ועדה״, אבל בחלוף הימים נעלמו התקוות, נגוזו המשאלות. הוא נשמט, נפלט מהמסגרות הפוליטיות, הודח מתפקידיו. גם אשתו נטתה להדיח אותו, משמיעה באוזניו שוב ושוב חלומות שהיו לה, תקוות, רצונות, אפשרויות הולמות שהיו כבר במרחק קל ממנה.
כשהחלו נפתחות חקירות בעניין כמה ממעשיו בימי עבר, ולאלה הצטרפה תביעה נוראית שהגישו בניו של הקשיש בכיסא הגלגלים, הכתה בו איזו חולשת רגליים, וכעבור זמן גם התנוונו כמה כלי דם בגפיו העליונות, וסכנת נמק הוכרזה, ובעצם חיקה גופו את כל מה שהדפיסו המדבקות באותו יום במחלקה הפנימית בבית החולים. חיקוי קפדני, מושלם ממש.
הפוליטיקאי הבכיר פרש מכל פעילות, נותר ערירי בביתו, פרוש מן העולם, מרותק לכורסה בחדרו. בניתוק עד. הרהר הרבה. נמנם הרבה. לעתים התעורר והאשים - את הישיש, את בניו, את אותו כלבלב, את יועציו. גם כנגד העיתונאים והצלמים גאו בו טענות. היכן האיפוק? מידת החסד? אשתו טרחה להניח מדי יום את העיתון על ברכיו. פרשה אותו בחיוך חמוץ ביום שבו דווח מי שר האוצר החדש. וביום שבו דווח מי שר הבריאות החדש. וראשי הוועדות. וסגניהם. כל יום טיפה מרה מתגלגלת. בחלומותיו. בחלומותיה.
וכשכבר תם הכל, ממשלה חדשה מתפקדת הסתערה על אתגריה, וחילקה מאוצרותיה, והיטיבה עם הראויים לטובה, הכל בלעדיו, מצא עצמו הפוליטיקאי לשעבר מרותק לכיסא גלגלים. כך, פתאום, הלם עצבי מאוחר שמנע ממנו יכולת מוטורית. ללא תקווה או שחר. וכשחשב שגרוע יותר לא יכול להיות, ואחרי שהתלונן באוזני אשתו שאינו יכול להיות לבד כל הימים, אפילו היא כבר אינה נוטה לראותו, ומטבעו הוא זקוק לחברה, באה אשתו והניחה על ברכיו גור כלבים, כלבלב. ♦