בני הזוג אמנון ז׳קונט וורדה רזיאל-ז'קונט הוכיחו שגוף בעל שני ראשים הוא לא בהכרח מפלצת. שניהם בעשייה מתמדת, במרוץ. עושים ומצליחים, כמו שכולנו רוצים להיות.
את ספרו העשירי והאחרון "אביגיל" מיקם ז׳קונט בתקופת שמשון הגיבור ושלטון הפלשתים. גיבור סיפור המתח התנ"כי הזה, נביא שנקרא "הרואה", שואב את כוחו מאביגיל אשתו, שהיא-היא הנביאה האמיתית מבין שניהם. כשאני שואלת את ז׳קונט אם הוא התכוון לכך שהוא עצמו הרואה ששואב את כוחו מאשתו ורדה, הוא מבטל זאת באחת. אם כבר הוא אביגיל שיוצאת לחפש אחר רוצח בנה, עם הקנאה וסגירת החשבונות שלו.
לבקר את עצמו ז׳קונט לא יודע. קשה לו. יבואו אנשים אחרים ויעשו את העבודה, והוא יצפה בהם ויאטום את לבו, ולא ישמיע ציוץ של כאב. ולפניו ואחריו עומדת ורדה, הגיליוטינה הראשית, שיודעת גם לחבק ולעודד כשצריך.
האם ישנן יצירות שלך שהיית חוזר אליהן ומלטש אותן או אולי גונז לגמרי?
"אני מעביר כל יצירה שלי, טרם צאתה לאור, לכ־30 קוראים. באופן זה אני מבצע את הגניזה לפני יום ההוצאה, בדרך של חיתוך אכזרי של קטעים או על ידי גניזת היצירה כולה, ואני יכול לספר שגנזתי שני ספרים. אולם כשהיצירה הופכת לספר, אני שלם איתה מאוד".
איך הגעת לרעיון של קבוצת הביקורת?
"התחלתי להראות את הספרים לאנשים שנראו לי נבונים ומבינים, חלקם תלמידים שלי, וכך נוצרה קבוצה של 30 אנשים, שבראשם כמובן ורדה. את הפרקים הראשונים של 'אביגיל' הצגתי בפני כיתה שלמה, כתרגיל בביקורת, וקיבלתי הרבה מאוד תגובות שנעו בין תיקוני עברית ותיקוני סגנון ועד להצעות להשמטת דמות כזו או אחרת, עיצוב מחדש ואפילו שינוי בעלילה״.
איזו ביקורת חזרה על עצמה שוב ושוב ולימדה אותך משהו על נטייתך בבותב?
״בשנותי ככותב צעיר ההערה השלטת הייתה נטייה לאריכות יתר. בשנת 1987 החלטתי ללמד את עצמי כתיבה קומפקטית, וכתבתי סדרה של סיפורים קצרים שהופיעו בעיתונים שונים, וכמה מהם אף ראו אור כספר בספריית ׳קצרים׳ של הוצאת ׳כתר׳״.
האם אתה לוקה במחלות ספרות שביחות, ומהן?
״דיכאון שלאחר לידה. אני מעורער לגמרי אחרי שספר רואה אור ולא מצליח ליהנות מהתינוק החדש״.
עם אילו ביקורות על ספרך הסבמת?
״בתקשורת לא היו ביקורות גרועות, כך שאינני יכול לומר. מחברי ובעיקר מפיה של ורדה שמעתי ביקורות שהיו לעתים קטלניות, ואת רובן יישמתי״.
מה היו הליקויים שעשו את ספריך לטובים פחות מאחרים? מה היו הבורות שלתובם נפלת?
"שני הספרים שגנזתי, השני והשלישי שלי, היו פשוט מקושקשים. העלילה לא הייתה מגובשת, התהליך שעברו הדמויות היה לקוי, והדרמה הייתה מאולצת״.
איך אתה מסביר את זה?
״הספר הראשון שלי, ׳פסק־זמן׳, היה הצלחה גדולה. הוא תורגם לאנגלית ונרכשה אופציה לסרט בארצות הברית. הרגשתי כל-יכול וכתבתי מיד עוד ספר. בתוכי הרגשתי שהקסם שהתרחש ב׳פסק-זמן׳ לא מתחולל שוב. הספר היה תפל וגרוע, ובכל זאת ׳עם עובד׳ שכנעו אותי שצריך להוציאו. באותם ימים הכרתי את ורדה, ואחת השיחות הראשונות שלנו נסבה על כתב היד הזה. ביקשתי שתאמר לי את דעתה הכנה, והיא אישרה שכתב היד לא ראוי להוצאה. מיהרתי ל׳עם עובד׳, החזרתי את החוזה ולקחתי את כתב היד. אחר כך כתבתי עוד חצי ספר, וגם הוא היה גרוע לדעתי ולדעת ורדה. הניסיון השלישי הצליח, הספר ׳איש הסגריר׳ אהוב עלי, ועד היום הוא נחשב בעיני למעמיק ביותר שכתבתי. שני כתבי היד הגנוזים נמצאים עדיין ברשותי ולעולם לא יראו אור״.
נדמה שבספרך האחרון הגעת לבשלות ביצירה. אתה יבול לתאר את התהליך שעברת?
״אני עובר תהליך מתמיד, ובכל ספר אני מרגיש שהשתפרתי לעומת היצירות הקודמות שלי. ב׳אביגיל׳ שכללתי את החיבור שבין ההיסטוריון ובין הסופר שבי, ועכשיו אני מתחיל בכתיבת ׳ההיסטוריה, סיפור אהבה׳, ספר על התהליכים ההיסטוריים שהונעו על ידי ליבידו. אחר כך אני מתכנן המשך ל׳אביגיל׳״.
ז׳קונט (67) למד משפטים באוניברסיטה העברית במסגרת העתודה האקדמית, אך לא השלים את לימודיו בעקבות פציעה. לאחר נישואיו והולדת בנו היחיד, גילן, עבד כסוכן ביטוח.
בראשית שנות ה-80 החל לכתוב, אז גם פגש את מי שהפכה לרעייתו, ורדה רזיאל. במקביל לכתיבה, היה ז׳קונט עורך בהוצאת הספרים ״כתר״ עד 1997, אז עזב את עבודתו והשלים תואר שלישי בהיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. לפני כשנתיים הקים את בית הספר לכתיבה ״גיבור תרבות״.
מהם יתרונותיך וחסרונותיך ביוצר?
״אני מקווה שכל חסרונותי מתמתנים על ידי תיקוניהם של חברי. לגבי היתרונות, אינני יודע לציין ובוודאי לא למנות אותם, אך על פי מספר הקוראים של ספרי, אני מניח שיש כאלה״.
חפש את האישה
למרות השאלות הברורות, ועל אף הגישושים, מתקשה ז׳קונט להסביר במילים את חולשותיו. לכן אני פונה לחפש את האישה, והיא שם. ורדה ז׳קונט, הצנזורית הראשית של בעלה, מוכנה ומזומנה, חדה כתער, לשים את האצבע על חסרונותיו של בן זוגה. ״אמנון ניחן בדמיון יוצר מדהים ובשטף כתיבה מעורר קנאה״, היא מתחילה למנות את מעלותיו. ״יש לו יכולת לתקן את עצמו עד בלי סוף, חריצות וגם יכולת למידה בלתי מנוצחת.
לפעמים הדיאלוגים שהוא כותב לא כל כך אותנטיים. בטיוטות של ׳אביגיל׳, למשל, הרגשתי שההיסטוריון שבו חטף את הסופר ותפס פיקוד על העלילה. היו יותר מדי פרטים טכניים, תיאורים שמעכבים את העלילה. הרגשתי שלא נכון שמערכת היחסים בין הדמויות הראשיות יגיעו למימוש מיני מלא ומספק״.
האם היו מקרים שהסתייגת מספריו, ואמנון החליט בבל זאת לפרסם אותם?
״לא. אמנון גנז את הספרים כי גם הוא הרגיש שהם לא מספיק טובים. אלה שהתפרסמו מצוינים״.
ורדה רזיאל-ז׳קונט סיימה תואר בפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית והופיעה כפסנתרנית בקונצרטים. מנישואיה הראשונים למשורר מאיר ויזלטיר יש לה בת אחת, נטליה. במשך שנים הגישה תוכניות ייעוץ רדיופוניות, חלקן עם בעלה אמנון. סגנונה הישיר והבוטה לעתים הוביל להשעייתה משידור, אולם אוהדיה רואים בכך עדות לכנות וליושרה.
רזיאל-ז׳קונט הוציאה מספר ספרי חינוך ופסיכולוגיה וגם ארבעה רומנים, ובהם קובץ הסיפורים ״אילו חסדים״ והרומנים ״גיבורים במילים״ ו״ימי הפקר״. את הספר ״ש׳ כמו שקר״, כתבה עם בעלה ובמרכזו פסיכולוגית מצליחה שחייה הפרטיים מלאים תהפוכות ומאבקים.
איך משלבים בין מערבת יחסים של מבקר ומבוקר עם מערבת יחסים זוגית?
״העובדה שאנחנו מקיימים מערכת יחסים פורייה נובעת מאופיו של אמנון, שמסוגל להתמודד עם כל ביקורת, גם כשהיא באה ממני, אמוציונלית ופרועה. הוא מבקש פירוט ענייני, ומכיוון שיש לי מוטיבציה עצומה לתרום לו, הוא ממנף את הערותי החיוניות לטובת כתיבתו, ואסיר תודה על ההשקעה ועל המעורבות שלי. חוץ מזה גם אמנון ביקר את כתיבתי באופן חריף ביותר, ובזכותו הרומן שלי ׳ימי הפקר׳ השביח״.
מהצד נראית מערבת היחסים ביניכם מופלאה. זה תמיד היה בך?
״כך היה מיום שהכרנו, אחרת לא היינו עוברים את כל הטלטלות שעברנו כדי להיות יחד״.
את לא מצרה על כך שהפסיכולוגית שבך גברה על הסופרת?
״כלל וכלל לא, מכיוון שמצאתי זהות ייחודית לעצמי, תמהיל שמאפשר לי לבטא את עצמי באופן כמעט חסר הגבלה, בכתב ובעל פה. מטור שבועי בעיתון ועד שידורים יומיים ברדיו ולעתים גם בטלוויזיה. באופן זה גם מתאפשרת לי הכנסה מספקת, וממש אין תלונות. לא כלפי עצמי ולא כלפי העולם. יש אנשים שיש להם מזל עם עוד קצת מזל לקינוח, או שזו פשוט עבודה קשה באפיק הנכון. אותנו, הקטנים, הם פשוט מרגיזים. קוראים לזה קנאה״. •