"המולדת הישנה", לילך נתנאל, כתר, 175 עמ'
צריך ללמוד לקרוא את הטקסט הזה, שהוא שירת קינה מתמשכת, ממאנת להרפות, שכמו נכתבה מתוך עצמה בקודים פנימיים. מדובר בספר שיש לו אומץ לומר את דברו, ולומר זאת בדרך שלו, בלי להושיט יד מסייעת לקורא הנינוח מדי.
בשל אופיו המיוחד וצורתו הבלתי מקובלת של הספר, יש לברך את ההוצאה על שלא דחתה את כתב היד משיקולי היעדר פופולריות. עורכים קונבנציונליים היו מתקשים להכיל את שבירת הצורה ואת התוכן המר. זהו ספר פסימי בנופיו ובמסריו. לגיבוריו יש רק אין־אונות וחידלון בחייהם, וכל העת מותם זורח כנגדם.
זהו ספר על פריז ללא הדרה, מנוטרלת משמחתה, שבויה בעונות נטולות תקווה, חוזרות על עצמן בלא תכלית. זהו ספר על הזמן כמושג חומק מהגדרות, כמידה גמישה ואכזרית, אינדיבידואלית, ובו בזמן כתקתוק חיצוני, מנותק מכל יחס לחיי אנוש. זהו ספר על זקנה ארוכה, מונוטונית. זהו ספר על גיל צעיר שאין בו כוח חיות. זהו ספר על ״הארץ הקדושה״, ה״ארץ הקטנה שזהרה אז ביופי הרעיל שלה״ (שמה של מדינת ישראל לא יוזכר אף פעם), הננטשת לטובת ״המולדת הישנה״, היא אירופה (״היפה, הרעילה״), היא פריז.
זהו ספר על אין־בית ואין־אהבה.
זהו ספר פרוזה, שכולו שירת אבל. הפרוזה נושאת בתוכה עלילה כלשהי, אך במכוון היא קלושה ולא מתבלטת, ובסופו של דבר היא מתאיינת וכבה אל תוך עצמה, כמו העיר, כמו הזמן, כמו גיבורי הסיפור. ״כי כל השנים והמאות והמקרים והכלים והחיים והמתים בה, כל אלה הופכים בכל רגע של הווה להיות זרים מאוד, בלתי אפשריים אפילו, כאילו לא היו מעולם״.
ניסן, דמות הציר של הסיפור, הוא צעיר לא בריא בגופו, גם לא בנפשו, שקורע עצמו מזרועות אמו ביישוב כפרי דועך בארץ הקיץ והקוצים. ״ניסן עוד לא ישוב בחזרה אל המקום ממנו בא״. הוא מגיע לפריז לחדר של ידידו־אוהבו ההומו, עוגן שמו, ומתגורר שם חורף אחד. ניסן מתואר כיצור א־מיני, ״יפה כמו אשה״. אדם נטול רצונות הסולד מכל מגע. קורטוב המרץ שבו נסחט לצורך עזיבת אמו. בלילות הוא משוטט ברחובות פריז, בימים הוא ישן וגבו אל עוגן, שבלילות רוחץ כלים במסעדה. שתי נשים מתאהבות בניסן הבלתי מושג, הבלתי־קיים כמעט. אחת מטפלת בילדי
משפחה שאצלה היא מתגוררת, ובלילות היא תופרת, נמקה באהבתה בלי להילחם עליה. האחרת, רגל עצלה יש לה. היא פולשת לדירת החדר שניסן שכר, מאלצת אותו למין, משאירה אותו מעולף. מתחת לחדרו מתגוררת זקנה בת 90 שממתינה למותה. פריז תתרחש מסביב לדמויות אלה, ותראה להם פנים כעורים של אור־ בניות עלובה. הבלחות זעירות של יופי יתוארו בגן, מחוז מפגש רומנטי לא ממומש. רמזי היופי הידוע של העיר יכבו מתחת לתיאורי הזוהמה, השגרה האדישה של הכרך, הזרות, העזובה, הבדידות הצועקת מכל חלון.
לילך נתנאל מרבה לזרוע פרטי מציאות, כמו רשימות אינוונטר תלוש. מיני האוספים שהיא מונה בתוך הבתים וברחובות מעידים על היעדר הקשר, על הבלות הקיום האנושי. על הקורא לברור לעצמו פרטי מציאות שנוחים לו ואולי למצוא בהם נחמה, הכותבת עצמה לא הגיעה לכאן כדי לנחם. היא מעיזה לומר בבירור שהקיום האנושי הישראלי מחוק. הוא מחוק בכביש החוף התקוע, ״אין מקום״, והוא נמחק ב״מולדת הישנה״, שהילד נוסע אליה כדי ללמוד מבוא לפילוסופיה. ואמא שלו? ״כמו כל אמא שבסוף יש לה את הארץ הזאת ואין לה ילד עוד״.
לעתים נדירות נכתב כאן ספר שהוא דבר ספרות, שהספרות שבו בונה עמדה ונושאת רלוונטיות. זוהי עת נדירה שכזאת.
אישה מתעתעת
יצירה מפתיעה של לואיזה מיי אלקוט (1832־1888) האמריקאית. שנתיים לפני שפרסמה את ״נשים קטנות״ הסימפתי, שיגרה אל אמצע המאה ה־19 את הסיפור האפל ״מאחורי מסכה או: כוחה של אישה״ (מאנגלית: שירלי פינצי־לב, אחרית דבר: ד״ר מישל הורוביץ, סנדיק ספרים, 157 עמ').
ג׳ין מיור, גיבורת הנובלה, היא צעירה בודדה, שלא כבנות מארש שתמיד סוככה עליהן דמות גברית, והייתה להן גם אמא מנחה ומגוננת. לג'ין אין בית ואין ייחוס, היא נטולת רכוש או ממון. מצוידת בכישרון משחק בלבד, דרכה מפולסת בעורמה בעד שערי אחוזות החברה הגבוהה. היא בוחרת להיות כל דמות נשית כדי להשיג גבר שיעניק לה מעמד וחסות. היא מתחפשת לצעירונת בתולית, היא משחקת תפקיד של אומנת חרוצה ורחומה, היא פתיינית נוכח הגברים הצעירים ומקסימה את האם החולנית. היא מכניעה אפילו סוס זועף. היא יודעת לענות בקלילות על משאלות הלב של כל הטמבלים במשפחה הזחוחה, והקורא נסחף עמם הנה ושוב.
הסופרת לא תניח לקורא התמים לגבש עמדה כלפי הגיבורה עד העמודים האחרונים. בתקופה שבה נכתב הסיפור לא היו ברירות לנערה חסרת כל. העמדת הפנים הייתה לה ברירת מחדל. אם יהיו בין הקוראים מי שיבחרו לחשוד במיס מיור שנוצרה רק כתככנית חסרת חמלה, איש לא יאשים אותם בהיעדר הבנת הנקרא. ועם זאת, ראוי לקרוא את הסיפור הפתלתל מזווית חתרנית: ג'ין הייתה אישה מרדנית שסירבה להשלים עם חוסר הישע הנשי שנגזר מנוקשות ההיררכיה המעמדית.
צילום: יח"צ
גבר-תיש
תרגום אנרגטי של הפואמה ״אחר הצהריים של פאון״ מאת סטפאן מלארמה (מצרפתית: ליאורה בינג־היידקר, שהוסיפה מבוא. מהדורה דו־לשונית עם רישומים מאת עופר ללוש, הוצאת עולם חדש).
יצירתו של מלארמה (1842־1898) היוותה השראה למוזיקה של קלוד דביסי ולמחול המהפכני של וסלב ניז׳ינסקי (1912). עופר ללוש ניזון מאותו מקור חושני והוא ממצה בעיפרון את גוני התשוקה מתוך הבכחנליה המילולית: ״אך הנשמה/ שממלים ריקה הנה וגוף זה הלאה,/ ביחד ייכנעו לרוגע צהריים גא".
צילום: יח"צ