ניצחון הרוח הצרפתית

צוק העתים בהוצאות הספרים מתגמל את הקוראים בהדפסת מהדורות חדשות של ספרי מופת. גארי נולד במאי 1914, וספרו ״עפיפונים״ יצא עתה לאור בהדפסה נוספת, בנימוק שמלאו 100 שנים להולדת הסופר הצרפתי, שפרסם גם בפסבדונים אמיל אז'אר ובשמות נוספים. גארי, שהיה דיפלומט בשירות ממשלת צרפת, ואף כתב תסריטים (״היום הארוך ביותר״) ושיחק בקולנוע, התאבד בירייה, באמצעות אקדח שכיוון לפיו, בדצמבר 1980. כוח יצירתו נשמר במלוא תוקפו גם היום, ומסריו תקפים כבראשונה. הנאת הקריאה ברומן המר-מתוק הזה שלמה, גם אם התרגום (מ-1984) כבר נזקק לרענון בשל השינויים התכופים מדי בעברית, ובדפים יושבות שגיאות הגהה ספורות, שנותרו כחותמות נחמדות מן המהדורה הראשונה.

גארי נולד בוילנה כתינוק יהודי ששמו רומן קצב. ידוע שגדל בחברת אמו בלבד, והיגר עמה לניס שבצרפת בהיותו בן 14. ב״עפיפונים״ נגלית אהבתו לצרפת ולצרפתיות בשפע דרכי התייחסות. הסיפור הרומנטי שעומד במרכז היצירה וכמו שוזר את התפתחותה, אינו אלא מרחב תצוגה פתוח, להראות בו את צרפת ואנשיה, כדי ליהנות מהתנהגותם כשהם נוחים להתבוננות.

נופי נורמנדי ואורח החיים הכפרי במרחבי השדות והחורשים, עם אגם קטן באמצע, וקיץ של שלווה ומשחקי ילדות, ודמויות מגוונות מאוכלוסי הכפר בתקופת שלום ומלחמה, משמשים כאן לצורך הנצחה אוהדת. דמותו של מרסלאן דופרה, בעל מסעדה אנינה, מתמצתת את החיבה שגארי רחש לרוח הצרפתית, שנאבקה על שרידותה תחת השלטון הנאצי. ״מדוע לא הודיעו לי מראש?״, התרעם השף כשנודע לו על הנחיתה ביוני 1944. 

המספר הביע תמיהה על השאלה. ״אינך סבור שהבחירה בנורמנדי אומרת דרשני?״ שואל השף, הסבור שצ'רצ'יל ואייזנהאוור בחרו לתקוף בחופי נורמנדי כדי להגיע בהקדם לארוחת הגורמה שלו. הוא מסרב להתפנות בהיותו בטוח שהאמריקאים ייזהרו שלא לפגוע בפנינת מדריך מישלן. ״הם לא יכולים להרשות זאת לעצמם. הרי הגרמנים לא נגעו בה לרעה״.

סטיגמה זלזלנית מהלכת בעולם המערבי, שהצרפתים אינם לוחמים גדולים, וכניעתם הנמהרת בשתי מלחמות העולם תעיד על כך. אך בסיפור של גארי תוססים לוחמי המחתרת והמספר בתוכם, ושף אחד, שמקפיד להאכיל את הקצונה הנאצית במיטב מאכלי המטבח הצרפתי, להדגשת  הנחיתות הגרמנית בלוחמה הקולינרית. המספר מזכיר, כמובן, את משתפי הפעולה והנמנעים ממאבק הנחבאים עד לאחר פלישת כוחות הברית, אך הוא אינו מתעכב עליהם.

כיוון שהסיפור מובא מפיו של לודוביק, יתום שגדל אצל דודו ״התימהוני״, בונה העפיפונים שלא היה אלא לוחם החופש הגדול ביותר, הקורא הולך איתו באשר ילך. ומלחמת העולם השנייה הולכת איתו כרקע טראגי שדבק לגבו. ערב פרוץ המלחמה הוא נמצא בפולין, ועם התקרבות הגרמנים לפריז, הוא מתגורר בעיר. הוא שב לנורמנדי כבחור שחולם בהקיץ על אהובתו הפולנייה בת האצילים, אך במעשה הוא מתהלך בדרכי הכפר ומנופף בידיו, בתפקיד קשר המחתרת.

התימהונות, או השיגעון, תכונה תורשתית במשפחתו, היא מסווה מול הגרמנים, וערך רוחני נוכח הקורא. גם הדוד שעפיפוניו נושאים מסרים הומניים, וגם השף דופרה, שומרים בעיקשות על הרוח הצרפתית (כפי שגארי רואה אותה): תמהיל עשוי מהשאיפה לחופש, מהיצמדות למידה הנאותה ולטעם הטוב, מהקפדה על חומרי בסיס משובחים ומתהליך נוקשה שאין לסור ממנו (בבישול), ממרדנות טבעית, מהערצת היופי הוויזואלי, מכבוד גדול לאהבת גבר לאישה ומשימוש מרבי בהומור גדוש באירוניה. בהיות כל אלה מומחשים לתיאבון בכתיבתו של גארי, הביקור בצרפת של ימי מלחמת העולם הש¬נייה מספק כאן הזדמנות מחודשת לא רק למפגש משובב נפש עם הצרפתיות, אלא גם להזדהות עם רוח הלחימה, שבכל זאת בערה ביערות נורמנדי.

הוא למד פילוסופיה. הוא מוגדר כסופר, הוגה, יזם. רולף דובלי הוא שווייצרי יליד 1966, שהקים שני גופים אינטלקטואליים בינלאומיים. הוא גם טייס, שייט ומיטיב לגלוש על מורדות האלפים. האם כל הנפלאות הזאת, הכוללת תווי פנים נאים, מתקיימת מפני שהאיש נולד במדינה ניטרלית, שאין עליה איום ביטחוני או כלכלי והאקלים השורר בה, כמו גם הנוף, יפים לגוף האדם ולנפשו? אולי. 

ספרו ״אמנות החשיבה הצלולה״ (תרגום: שמעון בוזגלו, ידיעות ספרים־ספרי עליית הגג, 237 עמ') משכנע שהאיש גם חושב נכון. הוא סילק מדרכו את האי־רציונליות. הוא מסמן את היפוך התנועה של הביקוש אחר פתרון. הוא מרחיק מן הרוחניות, מן הדבקות במוסכמות, מהיצמדות לרועים רוחניים (כולל פסיכולוגים, מדריכי גולף וכירופרקטים), ומנסח למען התועים את עיקרי תהליך החשיבה הנקייה. 

״נשכתם פעם את הלשון בזמן ישיבה? ברור (...) אתם לא רוצים להיות אומר הלא (הנצחי). יותר מזה, ייתכן שאתם לא בטוחים ב־100% למה אתם לא מסכימים, בעוד שהשאר תמימי דעים, והם רחוקים מלהיות טיפשים. אז אתם סותמים את הפה עוד יום אחד. כשכולם חושבים ומתנהגים כך, ׳חשיבת היחד' נמצאת בפעולה: זה הרגע שבו קבוצת אנשים נבונים עושה החלטות פזיזות, כי כולם מיישרים קו עם הקונצנזוס המשוער״. או עם רוח הרחוב. 

דובלי יגיד שבחירה נוספת בפתק ששמנו עד היום במעטפה, אינה נובעת בהכרח מתהליך תבוני. יכול להיות שההרגל גבר עוד פעם, או שהחברים שכנעו, או שהפרצוף בטלוויזיה גרם ליד הבוחרת לבצע פעולה אוטומטית. תחשוב צלול, אומר הספר. תחשוב מחדש. אל תשקיע עוד פעם בקלף שגרם לך הפסדים, כי אין בזה היגיון.

סקוט טורו, עורך דין פלילי בהכשרתו, צבר מוניטין כיוצר מותחנים משפטיים מצליחים. ספרו ״כמו שתי טיפות מים״ (מאנגלית: נעה בן־פורת, אריה ניר ומודן, 318 עמ') מבוסס בביצות הפוליטיות בארצות הברית. שני יריבים, שמשפחותיהם היו מקורבות גם נכבדות בקהילת המהגרים מיוון, קשורים בסיפור רצח מן העבר ומנסים לשרוד בצמרת העסקית והפוליטית.