באחד הימים, פעם, כשהעולם היה שונה, וגרנו בתל אביב, ניגש אלי המורה לחינוך גופני של עילי בשעה ששוטטתי בחצר בית הספר, ואמר לי שכבר מזמן רצה לדבר איתי, לתת מחמאה.



חשדתי. מחמאה?

"הבן שלך עילי ממש מעולה בסקייטבורד".


מה זה אומר, מעולה בסקייטבורד?

המורה המשיך מעצמו, נסחף, נרגש, ואמר שבשיעורים עילי בסדר, לא משהו מיוחד, אבל בסקייטבורד הוא ממש מעולה. נבהלתי - פעלולים?
המורה הדגיש שפעלולי סקייטבורד אסורים בשטח בית הספר, עניינים של התפתחות השלד ופציעות שהביטוח אינו מכסה, אבל עילי מרשים ביציבה טובה, קור רוח, וגישה כללית טובה.
 
נסיך הסקייטבורד הגיע באותו רגע, וקטע את שיחת המחמאות הנדירה. דווקא הייתי יכול להמשיך ולהקשיב.
בערב סיפרתי לאיילה. היא שאלה, "אז?"

זה הכל. טוב בסקייטבורד. 

"זה דווקא מעיד על דברים, לא?", נלפתה איילה במחמאה, "אולי נקנה לו סקייטבורד טוב יותר?".

אני הייתי מוטרד. אילו היה עוצר אותי המורה למתמטיקה ואומר לי שעילי מדהים באלגברה, הייתה המחמאה מחליקה בטבעיות לחלק המוח האחראי על ההתמוגגות. אבל סקייטבורד?

בבית התפרצתי, "מה זה אומר הדבר הזה? כשיגדל הוא יהיה מיקרוביולוג פורץ דרך? ברוקר בבורסה? איך הסקייטבורד מקדם אותו? לאילן סרדינס אמרו שהילד מחונן במוסיקה...זה משהו...

"טוב, די".

די.
ובכל זאת. רציתי מחמאה אחרת.

בי.אמ.אי

אז רציתי. עברנו לגליל. הילדים שקעו יפה באבק בית הספר החדש, לעיתים באתי עד שם והתעכבתי ליד הגדרות, אולי מורה גלילי עם טביעת עין לילדים מוכשרים יבקש ממני להתעכב לשם מחמאה. 
 
איש לא עצר, ואין בכך להעיד על דבר, וממילא כך זכיתי להכיר את רוב צוות בית הספר, ולפחות להכיר את האופן בו הם פוסעים לעבר מהומת ההסעות ומגרש החניה. במיוחד זכיתי להכיר את האחראית ליישום פרוייקט "הופ בריאים", דקלה לוין. תלתלים אדמוניים עד כתפיה, וגוף חטוב ארוז בחליפות אימון, בלתי הולמות לרוח בית הספר.
 
ואז הגיעה תוצאת בדיקת הבי.אמ.איי המטופשת של תומר מבית ספר, בחתימתה של אותה גברת דקלה לוין, שציינה שהכול תקין, בגבולות הנורמה, סמוך לקו הגבוה של הנורמה. ובשורה ברורה כתבה גם שהורה המעוניין לדעת יותר יכול לפנות ולהתעניין. "אפשר להתקשר", הוסיפה. 
 
בדרך כלל, כשאני מבחין בגלגל הצלה כמו המילה "אפשר" אני נאחז בו ומגיע לחוף. "אפשר" זה לא מוכרחים. "אפשר" נועד להורים אחרים, מסוגים אחרים, שנוטים להתעניין בשטויות האלה של מדידות ובדיקות. אבל הפעם "אפשר" הביט בי בצורה אחרת. מה זאת אומרת "אפשר"? 

צליל חיוג. רינגטון המתנה יפה יש לה.
 
דקלה לוין ענתה לי בקול מתוק השוזר סמכותיות בהבנה לדאגה הורית, וציינה מיד שאין שום בעיה. תומר ילד תקין לחלוטין. זמן לסיים את שיחת האפשר.
וידאתי,
 
"אז הכל אצל תומר תקין?"

"אצלנו כל הילדים תקינים".

נימה קצת קשה...גבשושית אולי? אזעקה. 

"או.קיי...מה הבעיה?", שאלתי.
 
"אין שום בעיה. למה שתהיה? אם כי, אם תרצו, אפשר לקבל בהחלט הדרכה בענייני דיאטה, כושר גופני, דימוי עצמי, בניית הביטחון הילדי".
 
ניתקתי. דקלה לוין כבר זממה שילדיה המפותחים ישאירו את תומר מאחוריהם במרוץ החיים, מוטל רופס בצד המסלול כמשהו חסר צורה. ומה זו בכלל הבדיקה הזו? צריך להסביר פעם אחת ולתמיד. חברות שמשרד החינוך רוכש את שירותיהן לאחר מכרז לא ברור, מבצעות את הפעולה השקולה לכיבוש החרמון והיא מדידת גובה לילדים. אחר כך, אם נותרו בין ההרוגים והפצועים מי שיכול עוד לזוז, מבצעים את הלא-יאמן ומודדים את המשקל.

אכן שתי פעולות שראויות להנצחה בשיר. ואז מי ששרד זוחל פצוע בכוחותיו האחרונים, ומציב את שני המספרים לתוך הנוסחה הכי פשוטה שאפשר לדמיין, ולתוצאה נותנים שם עם ראשי תיבות באנגלית. כותבים מסביב מכתב, ואז מעטרים בחומר הנפץ, "אפשר להתקשר".
פאקינג בי.אמ.אי.

פיצה

משך שבוע או שבועיים, אולי מעט יותר, נטיתי להגיע לחצר בית הספר, להתעכב שם כשהתלמידים והמורים נוהרים אל האוטובוסים הצהובים, ולצדי תומר, נשוא ה"בי.אמ.אי", מוכן לעימות, ודקלה לוין הייתה חולפת על פנינו במשב חיוך סתמי, ללא התעכבות.
 
בצהריים השלישי למשמרת שלי עם תומר לפתע קלטתי מה מעט הפריע לי במראה של בני העומד לצדי, מעט אדיש, וממתין שאקח אותו ברכבי הביתה.
"בעצם מנין לך סנדוויץ' שוקולד? מרחנו לך בבוקר גבינה בלחם", תהיתי. הייתכן שהבן שלי קוסם מוכשר כמו הודיני?

תומר בהה בי בעיניים חלולות, המשיך לנגוס בסנדוויץ', ולא סיפק תשובה. 

למחרת – שוב.

זכרתי את סוג הלחם, זכרתי שמרחתי שכבה דקה של קוטג' ופרוסות עגבנייה. תומר עמד לצדי, סנדוויץ' שוקולד בידו, והלחם – לא מה ששלחתי.
הוא מחליף?
 
חשד – הוא מוסיף.
 
"תומר, עכשיו אתה עונה ואין התחמקויות. אנחנו מרשים שוקולד פעם בשבוע. מניין הסנדוויצ'ים האלה?"

"היא עברה כבר".
"
מה?"
 
"האישה שאתה מחכה לה כל יום. עברה. אפשר הביתה?"

שפתיו מוכתמות שוקולד. לעיסותיו אינן דווקא נעימות לעין. ומבט לאחור מראה שהגברת דקלה לוין, עכוזיה מפזזים בחליפת דיאדורה, אכן חלפה מאחורינו.
למחרת קבעתי אתה בטלפון פגישת ייעוץ מכרעת פנים אל פנים. שנראה מאיזה חומר היא קרוצה. הגברת דקלה לוין.

עם איילה הכנתי את חומר הרקע. שאלתי אותה מה דעתה על תומר. 

"אנחנו לא מחליפים אותו".

"לא, באמת. הוא לא קצת שמן? רופס? מגזים באכילה?"

איילה הודתה שתומר מעט מעדיף מנוחה וזלילה על פני פעילות ספורט או הצלת בני ערובה, אבל לא ראתה סיבה להציק לילד, לגרום לא לחוש לא בסדר, "כשיתחיל להתעניין בבנות הוא גם יתחיל להתאמן. ככה זה אצל חלק מהגברים".
 
"אבל אם נניח הוא עורך בדיקת 'בי.אמ.איי', והתוצאות בנורמה, ממש בנורמה, אבל אפשר, עם קצת השגחה ואימון, שתהיינה עוד יותר חזק בנורמה, זה לא כדאי?"
 
איילה ציינה שבאמת הגיעו הבדיקות של עילי אבל לא של תומר. אולי החמצנו אותן במבול המכתבים המיותרים שמגיעים מבית הספר. ואז פנתה בנעיצת להב אל העניין,
 
"למה אתה פתאום מתעניין?"
 
באותו רגע הייתי צריך להסביר לה שלקחתי יוזמה, זירזתי את הפעולות הנחוצות, ובעצם יש לנו פגישה מקצועית עם יועצת כלשהיא בבית הספר. הפגישה היא לנו, אבל היא משוחררת. אני אלך. 
 
אלא שבאותו רגע חלף תומר, משולש פיצה נוטף גבינה בידו, ומנע ממני את הנאום.
"מאיפה יש פיצה?", תהיתי.
 
ואז חדרה להכרתי הידיעה שבזמן האחרון אני משליך לפח האשפה הרבה מאד קרטוני פיצה. הרבה. ומאיפה יש בבית ענאי הארור הזה פיצות בכלל?
כך הכרתי את המאסטר, בני הבכור, עילי.

זכיתי להכירו.
***
זה החל במשבר עמוק. לקח לעילי מספר חודשים של חיי מושב בטבע ובאוויר הטוב על מנת להבין שמשהו בסיסי השתנה בחייו. הפיצות. בתל אביב שלט עילי על מספר לא קטן של מספרי טלפון זמינים תמיד, ותחת מגבלות מסוימות היה רשאי להזמין לעצמו ולסביבתו פיצות כתחליף לארוחה משפחתיות. לאיילה ולי היו שעות עבודה ארוכות, הבייביסיטריות לא נטו לקולינריה גבוהה. אז פיצה. למה לא?  
 
אבל כשניסינו את כוחנו בהזמנה פשוטה של פיצה לבית החדש בבית ענאי התברר לנו משהו על המקום אליו עברנו. אי אפשר. בגליל כולו השתרעו שטחים אפלים שהזמנת הפיצה בהן אינה אפשרית. "מחוץ לאזורי המשלוח". זהו. ארץ גזירה. ובית ענאי – עמוק בתוכם.

"אני לא רוצה לגור כאן", בכה עילי.

"עילי חמוד, כנראה שכאן, בבית החדש, להזמין פיצה זה לא אפשרי כרגע", הסבירה לו איילה. 

"אולי ירחיבו את אזורי החלוקה", ניסחתי תקווה זהירה.

"אני רוצה פיצה".

"אני גם", טען תומר.
 
יום לפני שעמדתי להשית עליו, בעזרת דקלה לוין, תוכנית קשוחה של התקדמות בגרף הבי.אמ.אי. ילד תמים.
 
ראיתי את עילי חושב. יושב וחושב. הכרתי את המבט הזה, אבל לא ידעתי מה הוא מתכנן. הסתכלתי על סגולותיו הגופניות וחשבתי שגם עליו נצטרך לגזור גזירות בי.אמ.אי. הוא יותר דקיק מתומר, אבל מאז עברנו למושב, עם הסקייטבורד המשוכלל שקנתה לו איילה, עם כל מיני שיפורים שעל אופיים העידו  המוכרים בחנות, נזנח הכלי, ולמען האמת עילי הפך פחות ספורטיבי מאז המעבר שלנו אל הטבע והחופש. עניין של סטטיסטיקה. יש מקרים כאלה.
 
הפגישה עם דקלה לוין נקבעה לשעה עשר בבוקר, שהרי הנחת היסוד של אנשי מערכת החינוך ונספחיו היא שאיש אינו עובד בעולם, ואין דבר טוב לאדם מלאבד שעות מחייו. זה לא היה חמור כל כך אלמלא רתח משרד "סיוון תכנון" סביב מכרז גדול, שאליו גייס מיכה את כל כוחותיו, כלומר אותי, והיעדרותי התקבלה במרמור. מיכה נאנח, 
 
"אבל אתה זוכר שאבא שלי יושב הערב עם מישהו בתחנת דלק?"

השעות הנוספות שלי...

מיכה זומר החזיק את אביו כעובד במשרד מטעמים של יראת אב, כלומר פחד מוות מצמית מפני מה שמסוגל הזקן לעולל. רוב הימים עסק זומר הזקן בשמירה על השירותים הפרטיים שלו במצב תקין ומצוחצח, אך מפעם לפעם עדיין היה לו תפקיד שימושי, יעיל, בקרבות הקשים שניהל המשרד כנגד מתחריו.

אומנותו של זומר הזקן עסקה בנושא האפל של שוחד והטיית מכרזים. פה ושם ברחבי הבירוקרטיה עדיין שרדו במשרדים רעיו לדרך, ובטרם יישטפו סופית בצנרת הפנסיה נאחזו בעמדות כוח, שלעיתים הייתה להן תכונת חן, כגון מעורבות אינטימית בפרטי מכרז, חברות בוועדה ציבורית חשובה, או שליטה של ממש בחותמת כלשהיא. זומר הזקן היה נפגש איתם במקומות שונים ומשונים, ומשיג מידע אינטימי, בלתי חוקי, ששימש את מיכה להתאמת הצעותיו במכרזים. את התמורה שילם בכל מיני ערבים פרועים של שירי פלמ"ח וזלילת עופות מטוגנים שאליהם הזמין זומר הזקן את רעיו. מחיר פעוט, על פניו, אך מיכה היה לעיתים מתיישב מולי אפור פנים, ובקול שקט מתאר לפני את פנטזיית ההתפרצות שלו עם גרזן לתוך חבורת החוגגים.
 
"הם עושים דברים...זוללים ממתקים...מותחים את השכנים בכל מיני מתיחות. עושים מעשי קונדס, גונבים תרנגולות מהלול. הלולים שלנו. הם..."
"זה יפה...רוח הפלמ"ח."
 
"אבל הם לא היו בפלמ"ח! אף אחד!" מיכה התנשף לשניה בשתיקה מכונסת, "תשמע...נולדתי לאבי כשכבר היה מבוגר. אני הצעיר. ורק אני הלכתי לכיוון של ארכיטקטורה, אז אני איתו, צמוד אליו. היורש, מה? כל האחים שלי...יש להם חיים, באים בחג, מתעניינים בשלומו...אני איתו. לתמיד...מגדל אותו..."

העסקה
 
הגעתי לפגישה עם דקלה לוין. היא לא. במשרדה ישב המורה לחינוך גופני של בית הספר והתנצל, אצל דקלה שני ילדים חולים. מצויין, אלופי הבי.אמ.אי חולים. מתרוצצת הגברת עם טריינינגים צמודים וילדיה נדבקים בזה אחר זה.

"כמה ילדים יש לה, בעצם?" שאלתי את המורה.

"מה?"

"דקלה לוין. כמה ילדים?"

הוא חייך במבוכה, "אין לי מושג. היא...זמנית. חוזרת לתל אביב."

"תל אביב?"

"היא נראית לך טיפוס מקומי?", גיחך, "היא הוצבה כאן בשביל פרוייקט 'הופ גדלים', או משהו. אמרו לי שאם יש הורה שצריך ייעוץ והיא איננה, אז שאגיע. איך אני יכול לעזור?"

"ובכן, אני אבא של תומר קינן."

"הא, תומר, ילד חמוד."

"תודה. אבל דקלה פנתה אלי בעניין מדידת ה'בי.אמ.איי' שלו, ו..."

"עזוב," גיחך.

"מה עזוב?"
 
"תשמע, אני נציג רשמי של המערכת ובעצם צריך עכשיו לדון אתך על מה שכתוב והכל, אבל אני גם אבא, ותשמע לי, עזוב. תומר ילד מתוק. קצת אוהב יותר לאכול מלזוז. אז מה? אז בוא נגיד שתנסה שיאכל יותר ירקות ופחות פיצה."
 
לאחר יום העבודה נסעתי אל תחנת הדלק בה נערכה הפגישה הנכלולית בין זומר הזקן ורעהו בעל המידע. זומר הדף אותי בתנועת יד, ושלח אותי להמתין לו, עד שישלים את שיחת ההדלפות, התיאומים, השוחד, והמעילה באמון. ישבתי בחנות הנוחות הזעירה עם אספרסו של אומללים, ובהיתי בעניין בשליח פיצה שעמד לצד אופנוע, והמתין עם קרטון גדול בידו. והנה חזיון. לתחנה נכנס בחופזה רכב, ובו לא אחר מיואב שלנו, איש הלולים מבית ענאי. יואב התקרב ברכבו לשליח, שילם בזריזות מבעד לחלון, קיבל את קרטון הפיצה, והפליג הלאה לדרכו. גם השליח נעלם. עסקה זריזה. לא הספקתי להגיד ליואב שלום. 
מאחורי סיים זומר הזקן את עסקיו, וליוויתי אותו אל המשרד.
 
"המכרז הפעם יהיה עם הרבה נקודות לגמלונים. צריך להתאים את התוכנית לגמלונים," הודיע.

כעבור שעה הייתי בבית. כולם אכלו פיצה. ועל השולחן היה הקרטון, הקרטון שאסף יואב בתחנת הדלק. 

"מה זה?"

"פיצה," הסביר עילי, "רוצה, אבא?"

"תודה," התיישבתי. פיצה. אמיתית. חמה. נוטפת גבינה. ותוספות. והכל כל כך טעים.

"מאיפה...מאיפה זה הגיע?"

"יואב הביא את זה. רק תזמנתי לו את המשלוח עד תחנת הדלק ליד מושב פְּזוּרָה, ומשם הוא אסף את זה כשחזר מהעבודה."

"הסבר. תודה." דרשתי.

עילי הביט בי במבט מעט משועמם. "אבא, רוצה עוד משולש?"

רציתי.

בדרך לא דרך הופיע רבקה בורגינר, והצליחה למצוא חן בעיני עילי. היא ישבה איתנו עם כוס וויסקי קטנה, ואכלה לתיאבון מהפיצה. עילי הביט בה במבט מחושב, "רבקה, מתי את יוצאת מהמושב, נניח, בשעות הצהריים או קצת לפני הערב?"
 
וזו הייתה השיטה שלו. הוא התקשר לכל הפיצריות באזור, מצא עד היכן מגיע טווח השליחויות, ולמקומות הללו שלח אנשים שיצאו מהמושב. הוא קבע מקום, זמן וסוג פיצה, והשליחות המעט מורכבת בוצעה למענו.
 
זו היתה רק ההתחלה. הילד שלי מיפה בעקביות את אורח חייהם אנשי המושב, ולמד מי יוכל לעבוד למענו ומתי, ושכלל את אימפריית השליחים שלו על ידי ניפוי חסרי האחריות ועידוד המצטיינים. פיצה חינם לשליח הטוב ומשפחתו. עוד מספר פיצות למכירה ברחבי המושב, בהזמנה מראש, באיסוף מבית משפחת קינן בלבד.
 
"ככה אני מחזיר לעצמי את ההשקעה," המהם בחוסר סבלנות כשהתעניינתי.

מניין השיג לעצמו את תיקי שליחי הפיצות, השומרים על חום המאפה, לא ברור, אבל הוא השיג ארבעה כאלה, ובכל יום בו התאווה לפיצה, נדד אחד מהתיקים הללו בידי שליח מהמושב. 
 
בשלב הבא גילה עילי את פורום הנסיעות באתר האינטרנט של המושב. פורום נוסעים ומסיעים התנהל בו בערנות רבה, ובין גליו צד עילי שליחים עבור הפיצות שלו. השליחים זכו לאתנן של פיצה אחת עבורם, אם השכילו להביא לפחות ששה מגשים. את השאר מכר עילי למשפחות במושב. בהזמנה מראש בלבד. איסוף מבית קינן.
 
במו עיני ראיתי את עילי נוזף בשכן מאחר, "ככה יותר אני לא עובד אתך. והפעם, רק חצי מגש בשבילך,"
עילי שלי.
 
"לילד אחד אני כבר לא דואגת," גנחה איילה בסיפוק. משולש פיצה בידה. 

"זה שלנו הגאון הזה?" תהיתי, ולרגע סקרתי את תומר, וחשבתי על בי.אמ.אי. 

"הוא שלי. לגביך, סביר שכן." תלשה איילה נטיף גבינה סורר מקצה המשולש שלה, וסלסלה אותו באירוטיות לתוך פיה. 
פאקינג בי.אמ.אי.
סיפור מעובד מתוך סדרת טלוויזיה הנמצאת בפיתוח בחברת 'יס'"