המשורר הדתי והמתנחל לשעבר: "היהדות מסתאבת ומרוכזת בשימור הכח"

במהלך שירותו בנח״ל השתתף ברג במבצע חומת מגן ואיבד שני חברים בקרבות בחברון. עם המטען הזה, החליט לעזוב הכל ולנסוע לטייל בעולם, תקופה שבה התמסר לחיי הנוודות, להוללות במסיבות טראנס, ולסשנים ארוכים של סמים בקולומביה. ספרו החדש, ״עוד חמש דקות״, מושפע מההתרחשויות הסוערות, ומתאר שני חברי ילדות שגדלו באותה ההתנחלות אך פנו לעולמות מנוגדים בבגרותם, וכעת נפגשים שוב על רקע פינוי צפוי של התנחלות בשטחים לטובת הסכם מדיני. באומץ, בפיכחון ובכישרון רב נפתח כאן צוהר כפול אל שני עולמות שרק מעטים עסקו בהם מתוך היכרות אינטימית כל כך.

ברג, יליד 1981, הוא זוכה פרס יהודה עמיחי לשירה ותחרות הפרוזה ״כל ההתחלות״ מטעם הוצאת ״עם עובד״ וכאמור, הוציא עד כה שלושה ספרים: ״מפרשים קשים״, ״שעות ליד העולם״ והחדש, ״עוד חמש דקות״.

״בתחילת דרכי, כשטיילתי בדרום אמריקה ובמזרח, כתבתי שירה מופנמת, חידתית, שעסקה בניסיון לפענח את הצד המטאפיזי והרוחני של העולם. כתבי החידה הללו הסתובבו סביב ה׳אני׳ וכמעט ולא הצליחו להפנות מבט החוצה, אל העולם. הדרך היחידה להיחלץ מפיתול כזה היא באמצעות מוזיקה, מצלול, עולם לשוני יוצא דופן, אבל אלו לא נקודות הכוח של השירה שלי ולכן השירים היו מובנים רק לי אחרי כמה ימים המילים לא התחברו לשורות והשורות לא הפכו לשיר.

מזל שהם נותרו בפנקסי מסע מאובקים ולא הגיעו לדפוס. עוד מקום ש׳ניצלתי׳ בו התרחש עכשיו, עם הרומן ׳עוד חמש דקות׳. למזלי, העורך שליווה אותי, יובל שמעוני, הוא עורך שהמילה מעולה אינה כפי מידותיו. הספר היה, בגרסה הראשונה שלו, עמוס ומבולבל, קרוע בין הרצון לשקף עולם ובין הרצון לשחרר את השפה של הגיבורים. הכפילות הזו שיבשה את הספר ויצרה עייפות ותסכול בקריאה בו. יובל נחלץ לעזרתי ושלף את הספר מתוך הררי המילים שהקיפו אותו. השיחות והמפגשים איתו היו בית ספר נדיר לספרות. בהרבה מובנים הוא הבין את הספר יותר טוב ממני״.

״זו שאלה קשה. נדמה לי שחלק ראשון בתשובה מצוי בתשוקה לפרסם ספרים בהוצאות מרכזיות. יש קו גבול בין הוצאות שעסוקות בספרות וכאלו שעסוקות בצבירת רווחים. אם אתה מכוון להוצאה מהזן הראשון, הסיכוי שתפגוש עורך משמעותי גדל לאין שיעור. אצל רפי וייכרט, למשל, בהוצאת ׳קשב׳, שם הוצאתי את ספרי השני ׳מפרשים קשים׳, התדפקתי על הדלת זמן רב, וההמתנה הייתה חשובה מאין כמוה. רק כעבור זמן פרץ ממני הטון הנכון בשירה.

חלק אחר של התשובה נוגע לעד כמה אתה מוכן לבטוח באדם אחר, ולהנמיך את להבות האגו. ואחרי זה, יש פה גם מזל. למזלי, זכיתי בתחרות ׳כל ההתחלות׳ של ׳עם עובד׳ וזכיתי לליווי של יובל עוד בימי הכתיבה. התנועה בספרי החדש, בין חייו של בניה בהתנחלות ובין חייו של יואב בתל אביב ההדוניסטית במידה, בין המתח האידיאולוגי והאלימות ביישוב ובין הפוסט-טראומה והתלישות בעיר, היא תנועה מורכבת, ויובל היה שם כדי לשמור על הקצב של הרומן״.

ברג מרבה לדבר על היותו דתי לשעבר. ״היום אני חושב על היהדות כגן פתוח, מלא שבילים, שהאדם צריך לפסוע ביניהם, למצוא את השביל המתאים לו, לבקר בחצרות שבהם הוא מוצא מנוחה ולהקשיב לדמויות שמדובבות אותו, ללא מפה מקבעת וללא מורה דרך חמור סבר״, הוא אומר. ״האדם חייב לפסוע בגן הזה ולא לפחד לפסווע בכל שאר הגנים שהאנושות טיפחה: אם זו התיאולוגיה והדתות, שבכל אחת מהן מסתתר גרעין של הקיום הרוחני, אם האמנות, הציור, הפיסול, המחול והמוזיקה ויותר מכולם - הספרות, ואם אלו גנים קטנים יותר, של ידידות וחברות ומערכות יחסים״.

״בהחלט. היהדות, כמו כל מערכת, מסתאבת והופכת מרוכזת בשימור הכוח ובהמשך התפקוד של המוסדות שלה. זה מוזר כשאנחנו בוחנים את הדמויות המרכזיות ביהדות שכולן, או רובן, לא חששו ממרד ומהפכה. אברהם אבינו, יוסף, משה, דוד המלך, הרמב׳׳ם, הבעלש׳׳ט, רבי נחמן והרב קוק היו יוצאי דופן, נאמנים לקול הפנימי ולא לטון השולט.

היהדות הממסדית היום עסוקה כמעט רק בניסיון לסתום חורים בחומה, מכניסה אצבע בפתח הנישואים ומיד יש חור במערך הכשרות, מנסה לשים רגל לפני יציאת נשים לעבודה וחייבת לרוץ כדי לנהל את משטר הצניעות של הפרדת מדרכות. שום שאר רוח, שום התרוממות של התרחשות רוחנית. היכן הם הרבנים שיש בכליהם כריזמה ואינטלקט חריף ומתינות ויכולת לדבר עם כל אדם? היהדות המערכתית, אוהבת הכיבודים והתארים, כבר מזמן הפסידה במערכה. הם פשוט לא מוכנים לראות את זה״. •