זכייתו של המשורר והעורך הוותיק ארז ביטון בפרס ישראל לספרות 2015 היא ניצחון כביר. זוהי זכייה ראויה, נכונה מאוד, ובעיקר אקטואלית. וזאת מדוע? על שום שביטון לא בא מהאליטה האינטלקטואלית הצרה והמעונבת, שהאוניברסיטאות מציעות בדרך־ כלל לזוכי הפרס היוקרתי.
לא, ארז ביטון בא מהמעברה, מהעמך, מהשורשים הכי שורשיים של מדינת ישראל. למעשה, במובנים רבים, ביטון הוא הוא העם. אדם שהליכותיו ופועלו נפרשים על פני ארבעה עשורים, ותחת כפות ידיו גידל והצמיח לא רק משירתו שלו, האישית, אלא גם משוררים רבים, כשייסד את כתב העת "אפיריון", שאותו הוא עורך מזה שנים. וכמה מתאים לו, לביטון, לייסד כתב עת שכזה, שכן הסיוע לזולת הוא דבר שעומד בקנה אחד עם רוחו והשראתו מזה שנים.
החל בעבודתו הסוציאלית לנפגעי נפש, וכלה בסיועו לקורבנות פעולות האיבה. כמובן, לא ניתן להתעלם מהפן האתני שהכריע בבחירת ביטון לפרס ישראל. רוצים או לא, ביטון הוא המשורר המזרחי הראשון שזוכה בפרס ישראל, ולא בכדי הוא נחשב לקול המזרחי הראשון בשדה הספרותי הישראלי כולו.
שירתו, שלא בדומה לשירת אחרים, לפחות במובן הרחב שלה לאורך פעילותו, אינה מבטאת דווקא את שירת היחיד אל מול פני העולם והאלוהים, בדומה לזך ואחרים (׳׳כי האדם עץ העשה״- נתן זך), אלא דוברת על ואל הכלל, אל השבר הישראלי־צפון אפריקאי, ועל האוכלוסיות השקופות בישראל, בעיקר המוחלשות.
כבן לעולי מרוקו, היגר ביטון ארצה ב־1948 למעברה ברעננה, ומשם המשיך ללוד. בגיל 11 מצא באקראי רימון יד שהתפוצץ בפניו, שהביא לעיוורונו ולקטיעת ידו השמאלית. אך זה לא עצר את ביטון הילד. אומנם רגליו, עיניו, וידו נפגעו בפיצוץ, אך ביטון קיבל כנפיים והתחיל לעוף עם שירתו, ומבעד לעיוורונו ראה יותר ממשוררים אחרים.