צדק צדק תרדוף: ספר חדש שופך אור על סודות המשפט בראשית המדינה

"משפט, יצרים ופוליטיקה", שם ספרו החדש של ד"ר נתן ברון, חוקר תולדות מערכת השיפוט בארץ ישראל, על שופטים ומשפטנים בשלהי תקופת המנדט ובראשית המדינה, מסגיר את תוכנו. ברון מאפשר הצצה נדירה אל מתחת לגלימה השחורה, ומעלה באוב פרשיות שנשכחו זה מכבר במרתפי ההיסטוריה. הוא חושף תופעות מדאיגות של פוליטיזציה שפשו במקום שאמור להיות נקי מפוליטיקה, ומוכיח שבסופו של דבר גם השופטים הבכירים אינם אלא בני אדם, ולא פעם פועלים על פי יצריהם.
 

ברון, שפרסם ספר מקיף וראשון מסוגו על מערכת השיפוט בארץ ישראל בין השנים 1900־1930 ("שופטים ומשפטנים בארץ ישראל – בין קושטא לירושלים, 1900־1930" בהוצאת מאגנס), ממשיך כאן את הסאגה המרתקת ומגיע עד 1953. היום, כשדנים בשאלה אם הכל אכן שפיט בבית המשפט העליון ונעשים ניסיונות חוזרים ונשנים לקצץ בכנפיו, מספר ברון כיצד הונחו יסודותיו לאחר הקמת המדינה, שבימים אלה חגגה את יום הולדתה ה־67, ומגלה ששם, בהיכל הצדק, לא הכל היה זך וטהור.
 

 "הכל היה אישי"

ברם, באופן לא מפתיע, משפט רצח ארלוזורוב גונב בספר את ההצגה מפרקי הבראשית של עולם המשפט במדינת ישראל. "המשפט הזה הוא המשפט הכי חשוב שהתנהל בארץ ישראל במאה השנים האחרונות", קובע ברון בנחרצות. "ללא ספק, מאז הקמת המדינה לא נערך כאן משפט בסדר גודל כזה; משפט שחרץ לא רק גורלות אישיים, אלא גם גורלות פוליטיים".

גנב את ההצגה. חיים אורלוזורוב. צילום: אלבום משפחתי 
 

"בהחלט. בעקבות המשפט הזה דוד בן גוריון עלה לשלטון, כשניצח בבחירות לקונגרס הציוני. זאת, לאחר שבגאוניותו הוא הצליח איכשהו להדביק את רצח ארלוזורוב לרוויזיוניסטים, כשטען שהרצח בוצע על ידי 'בריונים צמאי דמנו'. מאז נכתבו מיליוני מילים על הנושא, כשרוב הדברים מוטים לצד זה או אחר".
 

קצת רקע על הסיפור: כשבוצעה בליל ה־16 ביוני 33'  ההתנקשות בחיי ד"ר חיים ארלוזורוב, בחוף ימה של תל אביב, הוא היה בסך הכל בן 34. כוכב שביט בארץ ישראל של אז, שנתיים לאחר שנבחר כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. החשד הראשוני הופנה אל יריביו המרים, אנשי ברית הבריונים הרוויזיוניסטית בהנהגת אב"א אחימאיר, כשהחשודים ברצח, לטענת המשטרה הבריטית, היו אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט.
 

"חקרתי את הנושא על כל צדדיו", מעיד ברון. "לסטבסקי אישית היו 16 הזדמנויות להרוג את ארלוזורוב. חקרתי את תנועותיהם של השניים בימים שלפני הרצח. אם היו אז מצלמות רחוב, כפי שיש היום בהרבה מקומות, היו רואים שני טיפוסים – ארלוזורוב, גבר מאוד מרשים, ממושקף ורזה, ולעומתו סטבסקי, הר אדם מרושל כזה, כובע מצחייה לראשו – ממש עוברים זה על פני זה בלי שיקרה דבר".
 

ברון שולל לחלוטין את מעורבותו של סטבסקי ברצח (הגם שבנו של הנרצח, שאול ארלוזורוב, אמר לי בראיון לפני שבע שנים שהוא דבק בגרסת אמו סימה שזה היה הרוצח), ומביא שלל גרסאות מאלפות בנושא. אולם מסקרן במיוחד הפרק המוקדש לשופט השלום הבריטי, קומנדר רלף ברלנד בודילי, ששימש כשופט החוקר במשפט הרצח. "אם לא הוא, האנגלים היו תולים את סטבסקי, ושום עורך דין יהודי לא היה מצליח להציל אותו", משוכנע ברון.
 

"בודילי היה טיפוס מעניין", הוא מספר. "מהיומן שניהלה בתו אליזבת, אז רכלנית קטנה בשנות הנעורים שלה, עולה שהוא שהיה שותה תה עם הבן־גוריונים, פולה ודוד, היה הולך לראות סרטים עם מאיר דיזנגוף, התיידד ובילה עם הצייר ראובן רובין ורעייתו, ורקם קשרים עם ברל כצנלסון".

ממשפט רצח ארלוזורוב נדלג אל פרשת "ועדות הטיהור", שבעניינה היה במשך שנים קשר של שתיקה. במעבר מממשל המנדט אל הממשל המתהווה של המדינה שהוקמה מקרוב נזרקו רבים לרחוב לא בגין אי־כשירותם או בגין היותם במפלגה הלא נכונה.

"הכל היה אישי", סבור ברון. "היו כאלה שלא בחלו באמצעים כדי לתפוס את מקומם של אחרים, בין השאר תוך כדי הפרחת מעשיות שעובדי המנדט היו מושחתים. מי שעשה לזה סוף היה שופט בית המשפט העליון יצחק אולשן, שהיה מפא"יניק עד לשד עצמותיו, אבל חתך את ועדות הטיהור באבחת חרב".
 

ועוד גילוי: "השופטים הראשונים של בית המשפט העליון במדינת ישראל נבחרו על פי מפתח מפלגתי – שניים ממפא"י, אחד מהציונים הכלליים, אחד דתי ועוד אחד, החמישי, שניאור זלמן חשין, אביו של השופט מישאל חשין, שנבחר מפני שהלשינו עליו כעל... רוויזיוניסט. בעיני בן גוריון ושר המשפטים שלו, פנחס רוזן, הוא נחשב לרוויזיוניסט נחמד כזה, לא כמו בגין והפרחחים שלו. לאחר מינויו, התברר שבכלל לא היה רוויזיוניסט".
 

פרק נכבד בספר מוקדש לסבו של כרמי גילון, גד פרומקין, מי שהיה השופט היהודי היחיד בבית המשפט העליון בתקופת המנדט, ועם הקמת המדינה מצא את עצמו מחוץ למשחק. ברון מספר: "פרומקין היה דמות טרגית. כבר ב־20', בהיותו בן 33, בסך הכל, הוא התמנה כשופט בבית המשפט העליון והיה השופט היהודי היחיד בו עד תום תקופת המנדט. כשהתקרב לגיל 60, סמוך לגיל הפרישה דאז – 62, רצה לפרוש, אבל נכבדי היישוב שכנעו אותו להמשיך. אבל כשרוזן התמנה לשר המשפטים, הוא רצה כנשיא בית המשפט העליון את ד"ר משה זמורה, ידיד הנפש שלו ומי שהיה שותפו במשרד לעריכת דין בירושלים".
 

"היום הייתה פורצת בגלל דבר כזה שערורייה, אבל אז הכל, כנראה, היה מותר. כדי לסלק את פרומקין, רוזן פשוט הדביק לו האשמת שווא בשוחד. ועדה, שכללה שלושה נכבדים (יצחק בן צבי, אליהו ברלין ובן ציון דינור) החליטה על הרחקתו. מי שהיה ערב הקמת המדינה היהודי הכי נכבד בארץ ישראל, היה כעבור שבוע האיש המושמץ ביותר במדינה. פרומקין פשוט לא נלחם להגנתו. לו היה מגיע ללשכתו ב־16 במאי 48' וממשיך בתפקידו, הוא היה נשאר בו, מה גם שבן גוריון, שלמד איתו משפטים בקושטא, היה תומך בכך".
 

אז, ב־48', חודשיים לפני הקמת המדינה, חיבר חיים כהן, שלימים נודע לתהילה, את מה שנקרא "מסמך השופטים החסוי" – הפעם הראשונה והאחרונה שבה חובר מסמך ובו הערכות וציונים על אישיותם ותפקודם של השופטים. על פרומקין נכתב: "בעל ותק גדול. מרננים אחריו מבחינת היושר והשפעות אחרות. לא רצוי להעבירו למדינה היהודית".
 

בלי לחשוד בקיפוח על רקע עדתי, נכתב שם על בכור שטרית כך: "שופט שלום ראשי. בעל ותק גדול. המועמד הספרדי לממשלה הזמנית. הצליח מאוד במשפטים של ערבים או מעורבים (בין יהודים לערבים). אין למנותו למשרה משפטית יותר גבוהה".
 

שטרית, אכן, לא קופח ומונה כשר המשטרה הראשון. פחות מזל היה לד"ר אהרן שמש, מבית המשפט המחוזי בחיפה, שעליו נכתב: "שופט בעל ותק גדול. מבחינה מקצועית אין להמליץ עליו".
 

ברון: "שמש לא היה זוכה בתואר הבעל האידיאלי או האיש הכי נחמד בעולם, אבל אמרו עליו שהוא היה שופט טוב, אם כי מסופר שהיה מנהל את המשפטים שלו כמו בחדר אורחים של שיח' ערבי. הוא לא מונה כנשיא בית המשפט המחוזי בחיפה רק בשל היותו 'ספרדי'. כל מאבקיו לקבל את המינוי היו לשווא".
 

בפרק המוקדש לד"ר משה זמורה, כאמור נשיא בית המשפט העליון הראשון, ברון אינו חוסך מקוראיו פרטים אינטימיים, כגון הסיפור על זוזי, המאהבת של זמורה במשך 20 שנה, שאותה נשא לאישה לאחר מות רעייתו אסתר. 
 

"אני טוען לאורך המחקרים שלי בנושאי משפט שזה הדבר הכי חשוב, כשמכירים את הרקע של השופטים. אני גיליתי את 'החיים הכפולים' של ד"ר זמורה ביומן שניהל; ולא רק עם זוזי, אלא עם עוד כמה במקביל. הוא היה מסתובב בתל אביב כמו כוכב רוק, כל פעם עם מישהי אחרת, בעוד שאת אשתו ואת אהובתו היה משאיר בירושלים. לכל אחת היה ביומן שם קוד אחר, ובתו מיכל זמורה-כהן, שנפטרה באחרונה, פיענחה את השמות. לקראת הופעת הספר שלחתי אותו אליה, ומאוד חששתי שאחטוף ממנה על שחשפתי את אביה. לשמחתי, לפני מותה היא שלחה אלי מכתב שבו שיבחה את הספר".
 

אגב, ביום שלישי, 22 ביוני 48', היה כנראה לכבוד השופט יום עמוס במיוחד, שכלל... קניית בגדים ב"או.ב.ג". זמורה, שכתב באותו יום כי "מעשי אצ"ל סיכנו ומסכנים אותנו יותר מאויבי חוץ", פירט ביומן בין השאר: "ארוחת צהריים אצל רוזנבליט (כאמור השר רוזן - י.ב-א) / האונייה ("אלטלנה" – י. ב-א) עולה באש / ארוחת ערב עם ברל לוקר (יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית – י. ב-א)". 
 

וישנו הסיפור של משה לנדוי, שמונה בגיל 28 על ידי הבריטים כשופט, ופרש בגיל 70 כנשיא בית המשפט העליון בישראל. לנדוי זכור כאב בית הדין במשפט אייכמן וכחבר ועדת אגרנט: "כל השנים לא נודעו השקפותיו הפוליטיות של לנדוי, הגם שהיה בנעוריו באצ"ל ואביו היה הרופא של אנשי הארגון בירושלים. רק באחרית ימיו, בגיל מופלג, התגלה כימני קיצוני".
 

שורשיו של ברון (78) אינם ימניים קיצוניים, אבל הוא בהחלט בא מ"המשפחה הלוחמת". אמו רחל הייתה פעילה באצ"ל, ואביו, עו"ד עקיבא ברון, בלח"י. כשנולד, "ישב" אביו בכלא עכו באחד מפרקי המאסר שלו. "הוא ראה אותי לראשונה רק כשהייתי בן ארבעה חודשים", מציין ברון. כשהיה בן 10 וחצי ראה בעיתון כותרת שדיווחה על מעצרו בפריז, בחשד לניסיון הפצצה בשמי לונדון. מאוחר יותר התגלה שהכוונה הייתה לכרוזים, לא לפצצות.
 

כעבור חודשים לא רבים הגיש ברון האב בג"ץ תחת הכותרת "עקיבא ברון נגד ראש הממשלה ושרי המדינה". זאת, כשהיה בין העצורים בעקבות ההתנקשות ברוזן ברנדוט, כשדרש שתבוטל ההכרזה שארגון לח"י הוא "ארגון טרור".
 

בד בבד, עם תחילת לימודי המשפטים שלו באוניברסיטה העברית, ב־57', החל לכתוב ב"ידיעות אחרונות" ומקץ שמונה שנים חש, בגיל 28, בשל לפתוח בית ספר לעיתונאות בבית ציוני אמריקה. ככתב צעיר לענייני משפט, שבין השאר סיקר את משפט אייכמן, הכיר מקרוב מ"אולם מס' 1", האולם הישן של בית המשפט העליון, מ"מגרש הרוסים", מירושלים, רבות מהדמויות שלימים הפכו לכוכבות ספרו הנוכחי.
 

ברון, הנשוי לציפי, שופטת מחוזית בדימוס, עסק בעיתונות בצורה כזאת או אחרת עד 97'. בהגיעו לגיל 60, אז בעל תואר שני במשפטים, החליט להגיש עבודת דוקטורט ולהתמסר לקריירה אקדמית. מאז נהיה למומחה בתחום ההיסטוריה של מערכת השיפוט בארץ ישראל ומרצה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת בר אילן.
 

"כן, יהיה ספר שלישי", הוא אומר בביטחון ומצביע על ערימת כתבי היד הנערמת על שולחנו.
 

בהתחשב בכך, הספר הבא עתיד לדון באחת התקופות הסוערות בעולם המשפט בישראל, כשמשפט קסטנר במרכזה, והוא כבר מעורר ציפיות.