מהי ספרות בעינייך ומה תפקידה?
"אני לא מחלקת תפקידים לספרות, אבל אני די מבינה מה אני מנסה לעשות כשאני כותבת ספר, ואולי בעיקר מה אני מנסה לא לעשות. אני לא מבטאת רגשות או חוויות שלי. אני לא מנסה להעביר מסר. ואני לא מנסה לחדש, להפוך את הספרות שכתבו לפני על פיה. אני מנסה לעשות משהו חדש, וזה לא אותו דבר כמו לחדש.

"אני מנסה ליצור משהו שיעמוד בפני עצמו, ובשביל זה צריך שזה יהיה כתוב, שזה יצא לאור, ושזה יגיע לאנשים. כי בסופו של דבר אני מייצרת חוויה משותפת של הרבה אנשים, ואם החוויה הזו מספיק חזקה, היא פתאום קיימת ועומדת בעולם בפני עצמה. איך עושים את החוויה הזאת? זה כבר טכניקה, השראה ומזל. אף פעם לא כתבתי בשביל חוקרי ספרות אלא בשביל קוראים, ולמזלי מצאתי אותם".

“40 הוא ה־20 החדש"

ספרה האחרון של ערד – “העלמה מקזאן” – הוא רגע שיא בכתיבתה. הספר כובש את לב הקורא בשל יכולתה לתאר במדויק את מה שקורה כאשר האדם, בסוף שנות ה־30 לחייו, נאלץ להיפרד מחלומות רומנטיים ומאשליות. הספר כתוב בצורה ריאלית עד כאב, כשערד חפה מאשליות אמנותיות ומנפש אמן רגישה.

כל ספר שלך הוא קול של מאיה אחרת או שאלה אחרת של חיפוש?
“שום ספר שלי הוא לא קול של מאיה. אם זיכרוני אינו מטעני, אין לי דמויות שקוראים להן מאיה. בלא מעט מהספרים שלי הייתה נוכחות ניכרת של רכיב צורני, מין סוג של אילוץ חיצוני. זה קל יותר לכתוב ככה, מרגע שמשתלטים על הטכניקה הספרותית, אילוצים חיצוניים עושים את הכתיבה קלה יותר, לא קשה יותר. ב'העלמה מקזאן' חיפשתי אתגר מסובך קצת, אז ויתרתי על אילוצים חיצוניים כאלה".

למה את מתכוונת כשאת אומרת "אילוצים חיצוניים"?
"אילוץ חיצוני זה איזשהו כלל שאני קובעת ליצירה, כמו למשל לכתוב את 'מקום אחר ועיר זרה' בחרוז ובמשקל, או לכתוב את 'שבע מידות רעות' בשבעה חלקים, כל אחד סביב נושא משלו. זה נותן משהו לחוויה של הקורא, אבל בין השאר גם עוזר לי לארגן את הספר. לכתוב בלי כללים כאלה זה קשה יותר, ולכן באמת לקח לי יותר זמן לכתוב את 'העלמה מקזאן'".
 
מדוע בחרת לעסוק דווקא בסיפורה של רווקה בת 40 ובהתפכחותה מחלומות?
"כי 40 זה ה־20 החדש, לפחות מבחינה ספרותית. ספרות מתעסקת עם הרגעים של לפני, רגעים עשירים באפשרויות, רגע לפני שהאפשרויות נסגרות סופית. ברומן הקלאסי זה היה נערות שטרם נישאו. ברור שברומן של היום, הרגע הזה – לפני שגיל העמידה נוחת סופית – מעניין הרבה יותר".



ספרנה של מאיה ערד "העלמה מקאזן" צילום: הוצאת חרגול פלוס


את ממש כירורגית של מילים. את מפתיעה וקרה בכתיבה שלך, בלי להתחשב במערכת הרגשות.
"עמוס עוז הגדיר את זה יותר טוב ממני: הכל אוטוביוגרפי, אבל שום דבר אינו וידוי. הספרות אינה המקום לתעל את הרגשות שלי אליו. אני מאמינה שספרות טובה נכתבת מתוך ריחוק מה, לא מתוך להט הרגע ודם הלב. מובן שספרות טובה עובדת על הרגשות ומייצרת חוויה רגשית – אבל אצל הקוראים. זה לא מקום שבו הסופר שופך את רגשותיו. יש כמובן כאלה שסבורים אחרת".
 
התחתנת, הבאת ילדים, את גרה בארצות הברית – מה בך היית רוצה שישתנה?
"כשיצא הספר הראשון שלי הכל היה בדיוק כמו עכשיו: גרתי בקליפורניה, הייתי נשואה ובהריון עם בתי הבכורה. אין לך מושג כמה החיים שלי משעממים. יותר מזה, האני מאמין הספרותי שלי לא השתנה בכלל. הייתי רוצה להיות פחות עשרה קילוגרמים, לקחת את החיים יותר בקלות, לישון טוב בכל מצב, מכל שאר הבחינות אני במקום טוב".
 
יש בך משהו שמתייחס לכתיבה כאל מלאכת אמן בכבוד ובעירבון מוגבל. 
"אני בהחלט מתייחסת לכתיבה כאל אומנות ומלאכה, וגם כאל אמנות. צד המלאכה אומר שזו עבודה שצריך לעשות בכבוד, לא לפי איזו השראה שיורדת מהשמיים. אני חושבת שהרבה סופרים שותפים לתחושה הזו. מובן שיש כאלה שמאמינים בהשראה, וזו זכותם". 

היית רוצה לחיות חיים יותר הרפתקניים?
"לי אישית מאוד מעניין בחיים שלי, למתבונן מהצד חיי נראים מאוד שקטים, בורגניים וחסרי אירועים, ואין לי בעיה עם זה. בשבילי החיים האלה הם הרפתקה. לכתוב ולגדל שתי ילדות זה יותר הרפתקה בשבילי מלהיות נערת סיפון על אונייה או לטפס על האוורסט".

"מעשה פוליטי בסוגו"

ערד כאמור מתגוררת בארצות הברית עם בעלה ועם שתי בנותיה, אך ביצירותיה היא כותבת על ישראל.

איך את עושה את זה? איך את למשל מתעדכנת בחידושי השפה?

"אף פעם לא חשבתי על איך עושים את זה, כי זה היה המצב הנתון: התחלתי לכתוב כשכבר חייתי בחו"ל. לגבי חידושי השפה, האינטרנט עוזר מאוד. אני קוראת את העיתונים, וכל מיני אתרים, ולפעמים רואה תוכניות טלוויזיה. אבל אין מה לעשות, היד שלי כבר לא על הדופק של החיים בישראל, וזה קרה לאט, בלי שהרגשתי, לפני עשר שנים זה לא היה ככה. אז אני מבקרת לפחות מדי שנה, וחיה במקום עם קהילה ישראלית גדולה, אבל כשאני חושבת קדימה אני רואה יותר מספר אחד שיעסוק בחיים של ישראלים באמריקה. זו הקהילה שלי, אלה החיים שלי, וטבעי לי לכתוב על זה".

קריירה ספרותית בחו"ל, להתקבל בקרב הקהל האמריקאי, זה בתכנון?
"זה לא כל כך תלוי בי, והגעתי למסקנה שאני צריכה להתרכז במה שכן תלוי בי, ובמה שאני יודעת לעשות – שזה לכתוב בעברית".

האם יותר קל לך להכיל את מה שקורה בישראל משם?
"כן. כמובן שהתאכזבתי מתוצאות הבחירות האחרונות, אבל היה לי הרבה יותר קשה לו הייתי צריכה לחיות עכשיו בארץ. מובן שאם ייבחר כאן נשיא רפובליקני ב־2016 אקח את זה מאוד קשה".

את לכאורה סופרת לא פוליטית, אלא סופרת שכותבת על הפרט, אבל האם אין מנוס מלכתוב גם על פוליטיקה?
"בכתיבה אני משתדלת ככל האפשר להימנע מקלישאות, ופוליטיקה זה תחום שעשוי מקלישאה על גבי קלישאה. במציאות הנוכחית גם לכתוב על חיי ישראלים בחו"ל בצורה טבעית זה לא מתוך התנשאות על יורדים – כפי שתוארו הישראלים בחו"ל בספרות של דורות קודמים – זה מעשה פוליטי בסוגו".