המשוררת ללי ציפי מיכאלי נזהרת משלוליות. כשהן נקרות בדרכה, היא עוקפת אותן, עד שזה מתחיל לדגדג לה בכל הגוף, ואז היא מזנקת לתוכן יחפה, בלי כיסוי ובלי חיפוי.



"אני חושבת שזה קרה לי כשהייתי במעבר בגיל שבע מגיאורגיה לארץ. לא היה אז קשר אווירי ישיר עם הארץ, ולכן נאלצנו לעבור דרך מוסקבה ווינה. כשהגענו למוסקבה היה שלג כבד של ינואר", היא משחזרת. "אבא שלי אמר לנו: תיזהרו לא להיכנס לתוך שלוליות של שלג. אחי הצעיר בדיוק דרך בשלולית של שלג והנעליים שלו נרטבו לגמרי. מזה הבנתי שאני חייבת להיות זהירה, לא להיכנס לשלוליות האלה שישאירו לי רגליים רטובות, שאלך איתן אחר כך כל הדרך. לפעמים, כמו אח שלי, אני נכנסת לשלוליות האלה".

כתאונות או כחלק מניסוי?

"אני מאוד אוהבת לאתגר את עצמי, אחרת אני משתעממת ומרגישה שאני לא ממצה את החיים שלי ואת עצמי. אני חייבת גירויים וניסיונות, אפילו במחיר של כישלון ידוע מראש". 

זוהי ללי ציפי מיכאלי (51), בוגרת המחלקה לספרות משווה באוניברסיטת בר־אילן. שיריה התפרסמו בכתבי עת ספרותיים ותורגמו לכמה שפות. ספרה הרביעי, "מסֶכֶת פנים" (הוצאת עכשיו, עורך: גבריאל מוקד), ראה אור לאחרונה.

"גם בפואטיקה שלי, אני כל הזמן מנהלת ניסויים בתוך המעבדה הפואטית שלי במחיר של המון ביקורת, המון שאלות כמו למה היא צריכה לעשות את הדברים הפרובוקטיביים האלה ולא הולכת בתלם", היא אומרת. "זאת אני, חייבת לאתגר קודם כל את עצמי. לוקחת פילוסופיות, מעוותת אותן ועושה טוויסט. אם יש צעדים ברורים וקצובים בריקוד, אני תמיד עושה תנועה ושוברת את הסטנדרט, אחרת אני מרגישה משועממת. בווידיאו־ארט שירה שלי הייתי נחשון בארץ בין 2008 ל־2010. כמה ביקורת ספגתי. עליתי לסוכת המציל, החזקתי מיקרופון וקראתי שירים בפני המשתזפים על החוף, במקום שמעולם לא נגעו בספר שירה, ואנשים התחילו לגלות עניין".
 
השירה היא של כולם, אומרת מיכאלי: "זאת שפה שכולם יכולים ללמוד את הקודים שלה, תלוי איך מביאים אותה לקהל. כשהתחלתי, זה לא היה מובן מאליו. אמרו שיש פה זילות של השירה ומדובר בחוסר תרבותיות. זה הפך להיות ז'אנר בשירה העברית וזה הפך להיות שלאגר".

לא מתחשק לך לצעוק: "היי, זה שלי!"? הרי הביקורת הגיעה דווקא מהזירה הספרותית.
"אני אומרת את זה לעצמי, אבל אף אחד לא אמר: 'ללי התחילה עם זה ואתם זרקתם עליה עגבניות רקובות'. אותי זה לא הרתיע. ההפך. לא ממש מעניין אותי מה אחרים אומרים. לא ביקורת, לא החרמות ולא התעלמות מהספרים שלי. אנחנו יודעים כמה שיקולים פוליטיים מונחים בכל הביקורות שמתפרסמות בעיתונים, וכמה שיקולים של יד רוחצת יד והיכרויות אישיות. השירה שלי חיה, בועטת ובמידה רבה פורצת דרך.

"הרבה פעמים אני כואבת ומשלמת את המחיר, אבל איזה סבל ותסכול שקולים נגד השירה האמיתית, שממלאת את כל חיי, ובזכותה אני בכלל בחיים? זה נותן את הטעם והמשמעות לחיים שלי".
 
הספר הבא שלה, "שירי הבית המשוגע", הנושא את שם הבית שבו היא מתגוררת עם בן זוגה, האדריכל צבי פפר, אוטוטו יקרום עור וגידים. מצד אחד הכל פתוח אצל מיכאלי, מצד אחר – היא כותבת בשיר: "וכשאלך יגידו: "היתה/ משנה זו ועד זו/ נולדה במקום זה/ וחיה שם ושם ופה/ עשתה כך וכך/ אמרה אלה ואלה/ אהבה את זה ואת/ הוציאה מזה ומזה/ והשאירה/חידה".
 
"אני פרסונה מרובת פנים. אני בלשית ובלשנית, בועטת, קילרית, פרפורמרית, פורצת דרך, מאהבת, אובדנית, טוטאלית, אבל אני גם הישרדותית", היא אומרת. "אני כמו חתול. תמיד יודע ליפול והופ – על הרגליים לקום מחדש. אני מרגישה שהשירה היא בדיוק כמוני. היא יכולה להתרסק, להיות במקום הכי נמוך, הכי לא מבוקש והכי ביזארית ואזוטרית, ופתאום היא צצה ועולה למעלה".