בין הילידים: הפרא האציל וסיפורו המופלא של מחבר "מובי דיק"

יצירת הספרות הראשונה, שפרסם הרמן מלוויל (1818-1891) ב-1846, היא מסמך אנתרופולוגי המעיד על בעליו, ולאו דווקא בהיבט האמנותי. סיפור שביו בידי שבט קניבלים באחד מאיי מרקז (בתרגום העברי: מרקיזה) רומז באורח עקיף ומעורפל על רוחב ועוצמת הכתיבה של "מובי דיק", הרומן המונומנטלי של הסופר היחיד והמיוחד הזה. רק כחמש שנים מפרידות בין כתיבת "טייפי" ליצירת הסאגה האדירה של המאבק בלווייתן הלבן, אך המשותף חיצוני בלבד: שתי היצירות מתייחסות לז'אנר סיפורי הים, ובשתיהן ניצב האדם הלבן נוכח כוחות קמאיים שאינו מצליח לרדת לחקרם. 
 

ברומן ההרפתקה שלפנינו מתבונן מלוויל בטבע ובבני האדם החיים בקרבו, כחוקר סקרן ודעתן. הוא, נציג התרבות המערבית, מלח מצפון אמריקה, שנמלט מספינה של ציד לווייתנים, ונקלע שלא בטובתו לזרועותיו המחבקות של שבט פראי הנודע בחיבתו  לבשר אדם. 
 

כך מתאפשר הדיווח האנתרופולוגי של המספר. מעבר לסיפורו האישי, הכולל מצוקות נפש וגוף, הוא רואה לעצמו חובה להעביר פרטים מדויקים ככל האפשר על מושאי התבוננותו. מנהגי הפראים ביחס לכל תחומי החיים, כמו גם סקירת הצומח והחי הסובבים אותם, המבנה החברתי שלהם, הטקסים הדתיים, כל אלה נצפים על ידי השבוי המכונה בפי מארחיו-שוביו "תוּמוֹ".

השגותיו בדבר עליונותם החברתית של הפראים על פני בני התרבות ממלאות את הסיפור בהתפעלותו. הוא משתאה נוכח יופיין של הנשים, שהיפה בהן הופכת לבת לווייתו הקבועה. הוא נהנה ממאכליהם, מנדיבותם, מאהבת המשחק של הילידים ומבטלנותם השמחה בחלקה.

הם אינם מעבדים אדמה, הם קוטפים את פירותיה המבשילים מעצמם על עצי הקוקוס, עצי הלחם והבננות. מדי פעם הם צדים חזיר שמתרבה בחורשות בלי סיוע אנושי. אין בקרבם סכסוכים או קטטות.

לאשה אחת יש לפחות שני בעלים, והנשים ממעטות ללדת. אין להם חוקים רבים מלבד חוקי הטאבו המונעים מאשה להיכנס לקאנו ומגבר מלפגוע במי שאחד הצ'יפים התווה עליו סימן טאבו. טקסי הדת שלהם קשים לפיענוח והם כוללים שחרור של כעס על בובת אליל שמחטיפים לה מכות. 
 

יגיעה מסוימת צומחת בקריאה בת זמננו  כשהיא נתקלת בפרטנות המחקרית של ממצאי המלח, שהינו, בעצם, מלוויל. עלילת המתח של סיפור השבי שוקעת אז בתנומת צהריים, כשבוי בחברת שוביו על המחצלות, מדי יום. אך יש לזכור, שבמאה ה-19 כבר רווחו בעולם דעותיו של ז'אן ז'אק רוסו בדבר "הפרא האציל" והשיבה לטבע, אך מחקרים מכלי ראשון לא היו נגישים למתעניינים בפולינזיה הנידחת. ק

וראי התקופה ניזונו בעיקר משמועות. ידוע שמלוויל שוטט באיי הדרום, אם כי אין ודאות בנוגע לארבעת חודשי השבי שחווה. אין ספק כי בספרו ביקש למלא חלל מידעי ותודעתי בתפיסות המערביות. בתוך כך קיפח מעט את השלמות הספרותית. אך מלוויל אינו אחראי להפרעות ברצף הקריאה הנגרמות בגרסה העברית פעמים רבות בגלל שגיאות הגהה והתקנה ממש מרושלת.   
 

הקורא של שנות אלפיים אמור להבין את האמביוולנטיות הרגשית שבתוכה שרוי המלח המרגיע עצמו בתענוגות חושניים ובהתבוננות מדעית. במקביל להתמסרותו לאכילה ולבילוי עם אהובתו הוא משתוקק להימלט מחיק השבט המיטיב כדי לשוב לחברה שהוא בטוח בנחיתותה. הוא משוכנע ביתרון פשטות החיים של בני השבט, בעליונות של שמחת חייהם, יופיים ובריאותם, על פני אוכלוסי לונדון וניו יורק.

אך החסך בשיחה אמיתית, והגילוי המאיים שהקניבליזם אכן נהוג בקרב מארחיו כלפי אויביהם, מחייבים אותו להימלט. עליו לברוח מגן העדן לפני שיחדל להיות אדם-לבן-מחמד וייחשב לאויב.
 

וזה הרגע לומר שהספר מספק חוויית קריאה מרתקת למי שמתעניין במאה ה-19, באיים מבודדים ובעיקר בהרמן מלוויל.  

 

"יפעת החיים" של מיכאל קומפפמולר. צילום: יח"צ

 

הסופר הגרמני מיכאל קומפּפמולר (יליד מינכן, 1961) כתב רומן עדין וחרישי על שנת חייו האחרונה של פרנץ קפקא. "יפעת החיים" (מגרמנית: ארנו בר, שוקן, 203 עמ') היא   יצירה שקוֹלה המינורי והמופנם, תואם כשיר ערב את השנה האינטימית שבין קיץ 1923 לאביב 1924. קפקא פגש את דורה דיאמנט באתר קיט על שפת הים הבלטי. היא הייתה בת 25 ועבדה כמבשלת ומדריכה בקייטנה לילדים יהודים. הוא, שחפן בן 40, שהה בחברת אחותו וילדיה בדירת נופש סמוכה. קומפפמולר מפתח את ההתרחשות במסירה לסירוגין בין תודעת דורה לתודעת מי שהוא מכנה "הדוקטור".

לפי הרומן שלפנינו האהבה נבטה לאיטה, בהתלהבות גוברת מצד דורה, בחשש ובזהירות מצד קפקא. דורה מתוארת כאשה אוהבת שאינה משלימה עם המוות הצפוי לגבר שלה, ובהמשך היא סועדת אותו במסירות. הטקסט המרוסן טעון יראת כבוד כלפי הגיבורים, שבהם הוא נוגע ביד חומלת, מלאת צער.

עצב שקט נסוך על הדפים, המנוקדים במעט רגעי שמחת אוהבים. נרמז כאן שמקס ברוד לחץ על דורה שתפקיד בידיו את מכתביו ומחברותיו האחרונות של קפקא. הנאצים הם שהחליטו לבסוף מה ייעשה בדפים היקרים והם אבדו לנצח. מכאן יתברר, שהסופר קומפפמולר לא הסתמך בהכרח על מסמכים אותנטיים, והוא כתב את הרומן מתוך הזדהות עם הסופר החולה קפקא ומתוך היכרות עמוקה עם כתביו. 

אומרים שיש אנשים ששמה מרטיט אותם בציפייה לספרה הבא. הנה: "החוחית" מאת דונה טארט. (מאנגלית: קטיה בנוביץ', מודן). 839 עמ', כולל התודות. טרם הספיקותי, אך בזכות כל העמודים חוויתי רגע יקר בחנות ספרים קטנה בוונציה. הספר נרכש שם בתרגום לאיטלקית ("Il Cardellino") למען חברה ישראלית שמתרגלת את השפה האהובה בקריאת ספרים ארוכים במיוחד.