תולדות המיזנתרופ: לעתים האמן צריך להתרחק מן החולין המטריד

לורנס נדד בחייו הקצרים (1885־1930) על פני אוקיינוסים, ביקר באיים וביבשות והרחיק מאוד ממולדתו אנגליה. תחילה נאלץ להימלט ממחוז למחוז בתוך האי הבריטי, ולבסוף בחר בגלות מרצון והגיע במסעותיו עד לאוסטרליה, ציילון ולבסוף אמריקה. כה הרחיק מנוטינגהם, שבה נולד למשפחת כורה, עד כי מותו משחפת אירע בעיר ואנס שבפרובנס, שם נקבר, ולבסוף נדד אפרו לחוותו בניו מקסיקו.

כסופר מבטן ומלידה סיפקו לו מסעותיו חומרים רבים לסוגים שונים של כתיבה. “האיש שאהב איים" ניזון מהיכרות עמוקה עם הטבע. בסיפור שלפנינו הוא משלב ידע פרטני של החי והצומח באיי הים. אף כי במכוון אין הוא נוקב בשם האזור, הוא מציין כלאחר יד שמדובר ב"ים הקלטי". הערטילאיות שרגליה מקובעות בקונקרטי נובעת מסגולותיו הפואטיות של לורנס. הן שהפריחו משל יפה ועגום על התפתחות המיזנתרופיה. 

אפשר לתאר את אופן ההגשה שלו כאן כמבט היקפי מחלון של מטוס המתחיל בנחיתה. באטיות נתקרב אל פרטי האיש והאיים. “איש אחד אהב איים", כך מתחיל הטקסט, כסיפור ילדים, כמשל כללי. רק בהמשך יתוארו הבגדים שלבש, ורק לאחר שיתואר הבית שעיצב ויוענקו שמות למחוזות הבריטיים שמהם באו עובדיו. באטיות נתוודע למצבי הרוח המתחלפים של האיש, לאי הנחת שלו, לבזבזנותו. האיש נפטר בהדרגה מעובדיו, עד כי הנותרים אינם מכנים אותו עוד “אדון", והם שמיידעים את הקורא על שמו: “מר קת'קרט". קרוב, אבל רחוק. 

כל מה שיקרה מעתה נובע מרישול, מאדישות, מנפש שלא בשלה. האיש יוצר קשר מיני עם בת האלמנה המטפלת בבית. “כעת האי כבר לא היה ‘עולם'. רק מין מפלט". ב"מין מפלט" נוצרים יחסים ללא אהבה. כי האיש שאהב איים לא אהב בני אדם, ובעצם לא אהב את עצמו. וגם אהבת האיים שלו הלכה ונתכרסמה, כשם שרצונותיו דעכו. 

הים הגדל ככל שהאי קטן, מספק תחילה את הריחוק המבוקש, אך לבסוף חובר לסופת פתיתי שלג “דמוניים". הבדידות נוחה לאדם כל עוד הוא מסמן את גבולותיה. “להסתגר היה מוכן רק מבחירה, לא מידי מנגנון מכני של כוחות הטבע".

אין ספק שיוצר זקוק לבידוד ולשקט שאת קולותיו הוא מכוונן. לורנס מתאר הזדקקות אופיינית לאמן. לעתים יש הכרח בהתרחקות מן העיר, מן החולין המטריד שמייצרים בני אדם. אך האיש המצמצם את מרחב חיותו מאי לאי, איננו אמן. נפשו עקרה. הוא אינו יוצר ואינו יצרני. הוא מסתמך על אנשי מקצוע ומשרתים. המיאוס שהוא חש כלפיהם הולך וגדל ככל שהוא מואס בעצמו ובכל החי והצומח.

לורנס מספק ביצירתו מרחב עצום לאינטרפרטציה. “האיש שאהב איים" מספר לנו שהאמן זקוק לים הגדול, לציפורים ולמיני הפרחים, למועדון שבעיר וגם לשיחה אנושית. לטבע וגם לציביליזציה. בלעדי אלה ימות הוא ותמות יצירתו. והרי כל אדם הינו אמן ביומו. מבוקר עד ערב הוא מתבונן ונוגע ומרגיש וחושב ומביע. ומסביב עונים לו. לא ככה?  

הוצאת הקיבוץ המאוחד מוציאה לאור מהדורות מחודשות של יצירות יצחק אוורבוך אורפז, חתן פרס ישראל לספרות (2005). עורך: אבנר הולצמן. הכרך הטרי בסדרה זאת הוא “מות ליסאנדה" ונובלות אחרות (218 עמ'). מתוך “מות ליסאנדה", נובלה שפורסמה לראשונה ב־1964 ועדיין מאתגרת את הקורא: “כיצד לתאר את מחוֹלָה של ליסאנדה? כיצד לתאר מחול זה, שבתחילה העלה חברבורות בבשרו של נפתלי, ולאחר מכן נטל ממנו אט אט את הרגשת הגוף והשאירו - כנפיים שקופות בלי ראש, בלי רגליים (וכפי שיתברר אחר כך - עם מקור דורסני) - מרחפות מעל פני תהום". הולצמן באחרית דבר הנושאת את הכותרת “האיש על הגג": ‘מות ליסאנדה' היא יצירה (...) קשה לאפיון. גרוטסקית, פנטסטית, סוריאליסטית, אלגורית, סמלית, מטא־ריאליסטית - אלה אחדים מן התיוגים שהציעו מבקרים וחוקרים בנסותם להתמודד עם העולם המוזר שאורפז העמיד בה".

 
 

הפקד מֶגְרֶה עדיין סובב הולך ברחובות פריז, ואף מחוצה לה, גופו גדול ומסורבל, מבטו שמוט, כתפיו שחוחות, הוא לא ישן כבר ארבעה לילות. ז'ורז' סימנון, שחשף הבנה עמוקה במוטיבציות אנושיות אפילות ביצירות הספרות היפה שכתב, מעניק את כישורי האבחון שלו לפקד הצרפתי שברא. הפעם תלויה משרתו של מגרה בהצלחת סברתו העיקשת שהנאשם שנגזר דינו לעלות לגרדום אינו מי שרצח את הגברת האמריקאית העשירה בווילה שבפרבר הפריזאי. כרגיל, אשת הפקד מחכה לשווא בביתם עם קפה מהביל. הפקד, עייף וסובל מקור, פותר חידה בלשית על גדות הסיין, בעיצומו של ליל חורף (“ראשו של אדם", מצרפתית: רמה איילון, עם עובד, 172 עמ').