הן יודעות: הסופר הישראלי שהפך את הנשים לאלה שמניעות את העלילה

ביום שבו אני נכנסת לספר השלישי בסדרה, אני מתכחשת למחויבות משפחתית. בירכתי זיכרוני אני יודעת שבאחת ורבע אני צריכה להתניע את המכונית, אבל ביום שבו אברהם אברהם מסתתר מאחורי עמוד בטון בנמל התעופה, כדי להתמודד בהיחבא עם האכזבה שצפה כי "לא האמין שהיא תבוא והיה בטוח שיחזור הביתה לבד", אני לא מסוגלת להינתק מהספר.

אני דוחה את שעת היציאה ולבסוף מאחרת להגיע וננזפת בלי שאתנצל או איעלב, כי מילות תגובה עלולות להאריך את זמן השיבה שלי לחקירת רצח לאה ייגר. בעבר כבלתי עצמי ברצון לשני הספרים הקודמים בסדרה, שניהם משובחים גם מעבר לתחומי הז'אנר. בתוך הקריאה הפעם אני נהנית מעצם ההתפתחות של הסופר דרור משעני (חולון 1975), שטווה בשלמות סגנונית סיפור מבוסס מכל היבט. 

טון הכתיבה שלו מינורי וצנוע כגיבורו, וכמותו הוא נקי מדרמטיות מיותרת. מעבר לכישוריו המעולים כבנאי של טקסט ספרותי, משעני משתית

את סיפורו, כתמיד, על רגישות לנפש האנושית ולפגיעותה. כמובן שאני נהנית הפעם גם מעצם המפגש המחודש עם החוקר המושך אמפתיה.

זאת אינה עוד עלילת מתח שחוקר בעל מאפיינים מקובעים מככב בה. אברהם אברהם הוא בן אדם והוא משתנה. הוא אפילו מפסיק לעשן. הוא אנטי גיבור שאי אפשר לגעת בו. זהו גבר שאינו מאמין שהוא ראוי לאישה שתטוס למענו מבריסל לישראל. זהו גבר שקודם ללשכת מפקד אגף החקירות והמודיעין המרחבי והוא מתמלא חששות וספקות עצמיים בעודו ניגש לחקירת תיק הרצח הראשון בתפקידו החדש.

עמיתיו קוראים לו אבי, וגם זאת מעין העלאה בדרגה, כי יש בשם הזה משהו גברי וחד ושוויוני בתוך מילייה גברי ישראלי. אך בתוכו הוא נשאר אברהם. גבר שאישיותו כמעט מחוקה, חסר ביטחון עצמי, משותק מבחינה רגשית, נעדר ברק בהופעתו, בפעולותיו ובשיחתו. אברהם, שאביו אשר לקה באירוע מוחי הוא התגלמות מוקצנת של אברהם עצמו, הוא איש שחש על פי תהום בחייו הפרטיים ובעבודתו.

סדק מואר אחד יש בסך כל תכונותיו, כפי שהוא תופס אותן, וגם אותו אין הוא יודע להעריך כערכו. הרב-פקד ניחן באינטואיציות מכווננות ועקשניות, אך הרעד המאיים בתוכו גדול, והוא נדחף ומטריד את הבוסית שלו לשעבר בהזדקקותו לאישורה. במקביל הוא מפספס את תבונתה של אהובתו הצופה בו ויודעת מה עובר עליו. 

משעני מתעניין בזוגיות. במקביל לחקירת הרצח הוא חוקר את המודל הזה של מסגרת חיים אנושית, והוא מעלה אל שולחן הבדיקה שני זוגות מקבילים. החוקר המשטרתי ומריאנקה הם זוג אחד, בתחילת יחסיו, עם נתוני פתיחה לא קלים. הזוג האחר, מלי וקובי, הורים צעירים לשתי

בנות קטנות. היא פקידה מצליחה בבנק, הוא מובטל ואינו יציב. נישואיהם רצופים טראומות וקשיים. בשני הזוגות הגבר מסתיר סודות מפני האישה.

הנשים ביצירת משעני נושאות את נטל מועקות הזוגיות. הן מכילות את כאביו של בן זוגן, הן נבונות, הן סבלניות, הן חומלות, הן מניעות את העלילה מפני שהן מראות לגברים אופציות שלא היו ערים להן. אם מדובר בז'אנר שנודע מלכתחילה בגבריותו, הרי שמשעני מעניק בו מקום דומיננטי לנשים. הן אינן החוקרות, הן עדיין הקורבן (במקרה הזה משעני ממקד גם התבוננות במקרי אונס), אך הן משמיעות את קולו הפנימי הדמום של הגבר. ואם הסופר מסיים את הרומן הנוכחי מתוך תודעת מריאנקה, האירופית שנקלעה לחולון הישראלית, שהאוויר בה "יבש ומאובק", יש בכך יותר מרמז שדמותה תתפוס מקום מרכזי בהמשך הסדרה. הסוקרת קצרת רוח עד אז.

ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן (1931-1883) היה משורר, סופר, פילוסוף וגם צייר ופסל. הוא נולד בלבנון, בגר בבוסטון ולמד בפריז. חוכמתו המיוחדת שוקעה בהתייחסויות לכל תחומי החיים, אבל במיוחד לאהבה. הוא עצמו לא התנסה מעולם בקשר אינטימי. הוצא אסטרולוג (בשיתוף משכל, 281 עמ') כינסה מבחר מיצירותיו בספר "מלב אל לב" ("הנביא", "הנודד", "המשוגע" ועוד) בתרגומיהם של: יהושע בן ציון, איריס ברעם ואלישע בן מרדכי. 

מ"הנודד": "משורר אחד כתב שיר אהבה יפה מאין כמוהו. הוא שלח עותקים משירו לידידים ומכרים ולצעירה שפגש פעם. היא הזמינה אותו לבקש את ידה. הוא ענה: 'זה אינו אלא שיר אהבה מלב המשורר, שיר מכל גבר לכל אישה'. היא השיבה: 'צבוע, שקרן מלים שכמוך! מיום זה ועד יום מותי ־ אשנא את כל המשוררים, בגללך!'".

אייס מרטן לוגן (1979), פסיכלוגית קלינית, נטשה את המקצוע ופנתה לכתיבה. בנפש האדם אי אפשר לטפל על פי נוסחה, למרות כל התיאוריות. הספרון "אנשים מאושרים קוראים ושותים קפה" (מצרפתית: מונה גודאר, זמורה ביתן, עמ' 217) הוא נוסחה שהוקמה במנוף לכדי עלילה רומנטית.

הרומנטיקה בועטת כאן בפרצוף הקוראת. דיאן מאבדת בתאונת דרכים את בעלה ובתה. במלאת שנה לאסון היא עוברת מפריז לחוף אירי סחוף

רוחות. אפשר היה להתנמנם בנחת נוכח העלילה, אך מפגשי השנאה אהבה שבין הגיבורה לחתיך-האירי נעדרים כל הנמקה, והדיאלוגים התמוהים

טורדים את הקוראת, שדעתה ממילא לא תשפיע על עתידו של הספר. ברגעים אלה הוא מיתרגם ל-18 שפות ומעובד לגרסה קולנועית. ועם זאת, הקוראת סבורה שההיגיון חדר לסיפור כשדיאן החליטה לשוב לפריז, כּרְַךְ שראוי לשוב אליו.