כחכות רחל: מסע בעקבות המשוררת והחלוצה שהפכה לסמל

לאחר 120 מאמרים על פיזיקה, ומעבר לכל כתיבה אקדמית אחרת, יש לבוריס אברמוביץ' שורות פרטיות לרחל. רק לאחר שהזהיר שכתב חופשי, שלא נכנע לדקדוקי חריזה הרמטיים, שינס את מיתריו וקרא את 'בית רחל':   

"זה בית מתחת להר כרמיאל

בית רחל על נדנדת לבי"
 

אתה שומע את הגעגוע. אתה מצפה לווידוי מפי איש חשוף לעריצות הצ'וסטווה, אותה נשמה רוסית סוערת. אבל בוריס אברמוביץ הוא איש חרישי פינת הבלתי מורגש. עוטף משפטים דרמטיים בטונים צנועים. אהבתו לרחל אפילו מביכה אותו. אני מנסה לשאול עוד ובוריס אברמוביץ מתגונן. מפנה אותי לדברים אחרים שעשה בחיים.

הוא כתב ספר על מוזיקה יהודית, חמש שנים הנחה קבוצה שעסקה במפגש שבין אומנויות ומדעים. לפני שנתיים זומן להרצות על עבודותיה בפורום של האקדמיה הרוסית למדעים בסנט פטרבורג. אלא שרחל כל הזמן ברקע. מהמחשב של אברמוביץ בוקעת שולי נתן עם 'בגני נטעתיך', מה שלא משאיר לו ברירה אלא לחזור לעוד שיר שכתב לרחל. 

"להיוולד ולחיות קצת – כמוך

"הכנות שלה. היא מביעה דאגה שאני מסוגל להבין - הקשיים, הבעיות שהיא מעלה, נעות על הקו שבין החיים למוות, בין כאן לעולם הבא". 

"המילים שלה אינן מטאפוריות. הן מטפסות אליך מתוך עריסת השקט, הן קוראות לחמלה, עוקפות את המוח ובאות מהלב והלב פצוע".

אהבה לא יכולה לנבוע גם מהמוח?

"אהבה אמיתית לא יכולה להיות פילוסופית, היא תמיד באה מהלב העירום".

ביקרת בקבר שלה בכנרת?

"עדיין לא".

המסע לסראטוב התחיל על חוף הכנרת. על סף השנה ה-125 להיוולדה, הייתה רחל נושא מרכזי בכינוס 'לימוד FSU' בדצמבר 2014. בתחילת החודש עלתה שוב על הפרק בהתוועדות 'לימוד' במוסקבה. זה עורר רצון להגיע אל המקור: בית, רחוב, רובע. ואם לא לגעת, אז לפחות להתקרב כמה שיותר. אבל כבר בהתחלה היה ברור שסראטוב אינה מתכוונת להתמסר למחפשי זיקה מזדמנים. היאק 42, שהטיס אותי עם יו"ר 'לימוד' חיים צ'סלר לסראטוב, גמגם וחרק בהמראה. בנחיתה כשכש בזנבו ככלב אלרגי שקיבל מזון הוליסטי. באנו לסראטוב בערב יום השואה ועלטת הרחוב התאימה. הנהג, וולודיה, שם בטייפ ממריצי קדרות כמו השיר "עיניים יהודיות".
 

נסענו בעיר עם תהילת עבר קומוניסטי. כיכר התאטרון שנקראה פעם כיכר המהפכה, פסל בגובה ארבעה מטרים של לנין ומועדון מפואר של הפיונרים, תנועת הילדים האדומה. אבל מעל כל אלה ריחף יורי גגארין, הקוסמונאוט הראשון שעף לחלל. גגארין למד בבית הספר הטכני של סארטוב, שכיום קרוי על שמו. בקבסניקובה, 40 ק"מ מפה, נחת בשובו מהעולם החיצון. אחרי גגארין, בא גרמן טיטוב ובעיר נפרצה שדרת הקוסמונאוטים. גשר שאורכו שלושה קילומטרים מחבר את סראטוב לגדה השנייה של הוולגה. מעבר לנהר הארוך באירופה, מתנוססות הערים מרקס ואנגלס.

כאן גרו הבלובשטיינים?  הבית מספר 134 בסארוב. צילום: יח"צ


על השתיים מאפילה סטלינגרד, עכשיו וולגוגרד, שבה השתולל קרב שעיצב היסטוריה. במלחמה גירש סטאלין את כל התושבים הגרמנים ממחוז וולגה לקזחסטן. "הם השאירו בתים מסודרים כאילו יצאו לטיול", מספרת בלה, שאימה נכנסה לאחד הבתים האלה. בלה היא אישה נמרצת וקולנית. כל לחישה - צעקה.  בושם בריח ריבה, נעלי זהב והמון שמחת חיים. וחוץ מזה היא המלווה המקומית שלנו. 
 

אתנו גם ד"ר אורי מילשטיין. היסטוריון שנוי במחלוקת. בר פלוגתא מאתגר כמעט בכל נושא שבין מלחמת השחרור לרצח רבין. אבל בכינוס 'לימוד' במוסקבה, הרצה על דודת אמו, רחל המשוררת. כנכד לאחות רחל הוא שאר הבשר הכי קרוב של מי ששז"ר יתאר כ"צחורת שמלה ומופזת נהרה". מילשטיין אף מרגיש כבן שלא נולד לרחל. בהשראת שירה "עקרה" ניתן לו שמו - "בן לו היה לי...אורי אקרא לו". על הביוגרפיה המלומדת שלו "מעצבת האליטות – סוד קסמה של רחל המשוררת" יתבסס חלק מסיפורנו.

אביה של רחל, איסר לייב בלובשטיין, נולד ב-1833 בפולטבה שבאוקראינה. הוא נחשב לעילוי בישיבתו, בגיל 8 נחטף לצבא הצאר והיה בן אלה שכונו קנטוניסטים. כשדבר החטיפה התגלה לאביו, הוא לקה בשבץ ומת. כעבור זמן לא רב, אמו רוזה שלחה יד בנפשה. איסר לייב היה לוחם עז נפש. במלחמת קרים התחכך במוות, הוכיח מנהיגות טבעית וזכה לדרגת "מפקד שאינו קצין". אם יוותר על יהדותו, ניסו מפקדיו לפתותו, יהיה לקצין. איסר-לייב סירב.

בתום 25 שנות שירות למופת נשא אישה, הוליד ארבעה וצבר עושר. לאחר מות אשתו, התחתן עם סופיה מנדלשטם, צעירה ממנו ב-20 שנה. סופיה הייתה בת לאריסטוקרטיה גלותית שייחוסה הגיע עד רש"י. דודניתה רוזה מנדלשטם ויתרה על לימודי רפואה, כדי "ללכת אל העם". אפופת שאיפה לזכך את נפש האיכרים באה לכפר הקטן סראטוב שעל הוולגה. רוזה הייתה מתנגדת אובססיבית לצאר. גם לאחר שאיכר אנס אותה, בחרה לא להאשים אותו, אלא את המשטר שהשחית את מידותיו. פעילותה החתרנית, הביאה אותה לתנועת "נארודניה ווליה" והיא הייתה מעורבת ברצח הצאר אלכסנדר השני. 
 

סופיה מנדלשטם נחשבה לצדקת ואפילו לקדושה. סיפרו שמגע ידה או מבטה היו יכולים לרפא חולה. סבא שלה כונה "דילון" והיה יועצו של אלכסנדר הראשון שניצח את נפוליאון. אוסיפ מנדלשטם, מגדולי המשוררים ברוסיה, היה קרוב משפחה. היא עצמה התכתבה עם הסופר לב טולסטוי שכינה אותה: "המכותבת הכי אינטלקטואלית שלי". לאחר שהתחתנה עם איסר-לייב, גידלה את ארבעת ילדיו מנישואיו הראשונים וילדה לו עוד שמונה. אחת מהם, רחל (רעיה), באה לעולם ב-20 בספטמבר 1890. כעבור זמן עזבה המשפחה את סראטוב לפולטבה, עירו של איסר-לייב. 
 

בפולטבה למדו הילדים עברית מפי משה, אביו של המנהיג הסוציאליסטי דב בער בורוכוב. אצל רחל התגלו שני מטענים, שיחוללו את תהילתה ויחרצו את קיצה - כשרון כתיבה ופגיעות ריאותיה. פעם נשלחה להתאושש בבית מרפא בקרים ונאלצה לשתות קומיס (חלב סוסים), האנטיביוטיקה של הזמן ההוא. מילשטיין מצטט מכתב של אחותה ליזה שטיפלה בה אז: "היא אהבה את השירים שדקלמתי באוזניה. על מה חשבה כשדקלמתי? האם רק לי האזינה? למחרת היה מונח על השולחן בחדרה דף נייר ובו כתוב:

"ספרי על עץ הצ'ינרה הרך

כשמלאו לרחל 16, מתה אמה משחפת שכונתה מחלת הסופרים. כעבור שלוש שנים עלתה עם אחותה שושנה לארץ ישראל. בתחילה התכוונו להמשיך לאיטליה ללימודי אמנות ופילוסופיה, אך לבסוף נשארו בארץ. התחנה הראשונה הייתה רחובות. האחיות התנחלו בגן של חנה וייסמן ומפי הילדים חיזקו את העברית שלהן. רחובות הייתה אז קן של הורמונים גועשים, ציונות סוערת ופואטיקה מבעבעת. בשבתות היו צעירי המושבה הולכים למסיבות בגבעת האהבה, בכרמים ובפרדסים. הם קראו משיר השירים, קוהלת, רות ודברי אגדה מובחרים. רחל ריחפה בחן מעל המילים. "רחל לא הייתה מרבה לדבר", סיפרה חנה וייסמן, "הייתה פולטת מדי פעם הערות ביטול קולעות וממשיכה לקרוא". 
 

נקדימון אלטשולר היה צעיר מרחל. אני זוכר אותו חובש כומתה שחורה כבנו השריונר סא"ל גדעון. כלתו חרות, אשת גדעון, הייתה מורתי היקרה לספרות בתיכון ברחובות. בעלת מזג, מצחיקה, אידיאליסטית, שנראתה כאילו נולדה במשפחת אלטשולר. 
 

בית הכנסת הגדול בסראטוב. צילום: יח"צ

נקדימון עצמו נולד ברחובות והיה דור ראשון לעלייה הראשונה. לרחל נראה כאיש בראשית שלא ידע מורא גלות. פרש ואיכר ובעיקר מהדורה מוקדמת של רפול. אהבה ניצתה בינו לרחל. יחד רכבו על סוס אחד, פצחו בריקודים אקסטטיים על גבעת האהבה. ביומה האחרון, כשהיא בעגלת המוות בדרכה מבית החולים בגדרה להדסה תל אביב, תתעקש לבקר את נקדימון בביתו ברחובות. עשר שנים לא התראו, אך הוא ידע מיד מיהי. "ראיתי לפני שלד אדם", יאמר לאורי מילשטיין, "שערה הנהדר היה לקש יבש. פניה העדינות והעליזות היו עתה צמוקות. היא אינה מסוגלת לבכות והיא זועקת באלם. כחיה פצועה שחושיה מנבאים לה את מותה. היא אמרה: 'שלום נקדימון'. השבתי: 'שלום רחל', והרופא שהיה איתה נתן את האות. העגלון אסף את המושכות והעגלה הזדעזעה והחלה לנוע לאיטה". 
 

"לקראת הקץ רצתה רחל לחזור לראשית ימיה בארץ. לבודד את השנה הראשונה מכל הסבל והאכזבה שיבואו אחר כך. נקדימון סימל את ימי התום ההם". 

כל שנותיו קונן אלטשולר שלא דבק ברחל. כדי להעניש את עצמו התגורר בדירת חצר שהייתה פעם לול תרנגולות. כנשיא השלישי, זלמן רובשוב-שז"ר ראה במילשטיין בן אפשרי לו היה נישא לרחל. רובשוב התאהב ברחל באחת. זה קרה כשבא לכנרת לראות את ברל כצנלסון, שאתו ניהלה רומן. כך תיאר שז"ר את הפעם הראשונה שראה אותה: "והנה נפתח השער (של כנרת – מ.ח) ומהחצר יצאה בסך עדת-אווזים לבנים רועשת וגועשת ומתפלשת על פני כל הגבעה, מאחורי העדר רועה תימורה, צחורת שמלה וכחולת עין, קלה כאיילה ויפה ככנרת".  
 

הנשיא השלישי יתגלה כמאהב בנוסח אותלו. יעברו שנים, ובפגישות עם מילשטיין יתכחש לקיום מיכאל ברנשטיין, אהבתה הגדולה של רחל בצרפת. "אז ריצדו עיניו והיה בהן מבט היתולי, מיתמם, כמי שבוחן אותי. ראיתי לפני אדם זקן, נשיא מכובד של מדינת היהודים, המתנהג כנער מאוהב, המכופף את המציאות כדרכם של אוהבים".        
        

רחל הכירה את מיכאל ברנשטיין כשהגיעה ללמוד אגרונומיה בטולוז. הוא היה מבוגר ממנה בשנתיים. יליד רוסיה שזה עתה סיים ללמוד הנדסת חשמל. נגן פסנתר ובקיא בספרות יוון ורומא. רחל רצתה להתחתן אתו ואולי למשוך אותו לציונות. בשני היעדים נכשלה. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה נחשבה לנתינה של מדינת אויב (האימפריה העות'מנית שלטה אז בארץ ולחמה לצד גרמניה). היא גורשה מצרפת וחזרה זמנית לרוסיה. מיכאל החליט לא לעזוב את צרפת. הרעיון שרחל תישאר אתו עלה על הפרק. ביוזמתה אף הותנעו שיחות על נישואים. מיכאל התקשה להכריע והיא כתבה את שיר הקרע ביניהם:

באוקטובר 1915 הפליגה ממארסיי לרוסיה. בברידיאנסק הסמוכה לסראטוב היא מטפלת בילדים פליטי מלחמה. חיים פיאלקוב, מפקח בחברה שבנתה את בית המחסה, מבקר אצל הגננת רחל בלובשטיין. הוא מוצא אישה רעננה, בעלת פנים בולטים ומלאי הבעה, שמקבלת אותו בלבביות. שמחה מאוד לדבר אתו עברית. אל הילדים הייתה פונה כאל חברים בקול חף ממתיקות עודפת. "אם כל הגננות בארץ ישראל נוהגות כרחל בלובשטיין", סיכם פיאלקוב את רשמיו, "עניין הגנים שם בסדר מוחלט". 
 

עוד בצעירותה סבלה רחל מאלרגיה אסטמתית. בשלהי 1916 חלתה שוב. זאת כבר הייתה ממש השחפת, שעברה אליה מאחד הילדים. היא נודדת בין בתי המרפא בקווקז. על חייה בין ביקורי הרופאים לטיפולי האחיות כתבה כך: 

"בבית המרפא אגור, על ההר,

מנגינה של ים מתרחק".

עד מהפכת אוקטובר שהתה רחל בבית החולים. משם עברה לאחיה בבאקו והייתה עדה לטרגדיה. קווקזים הררים חטפו את בתו היפה תמרה לאחר שסירב להשיאה לאחד ממנהיגיהם. כשאותות מחלתה כבר ניכרים בה, התגלגלה רחל לאודסה. המחנכת אלישבע רבינוביץ-פינס שהייתה אז בעיר, סיפרה: "ישבתי על ספסל בגן מרזלי והנה אני רואה אשה גבוהה וצנומה מתקרבת אלי ומחייכת מרחוק. רק כשהתחילה לדבר הכרתי כי לפניי רחל בלובשטיין. אלי, כמה נשתנתה! לא עוד עלמה יפה ורעננה עמדה לפני, כי אם אישה צנומה וחיוורת מאוד, ושיעול רע מפסיק מדי פעם בפעם את דיבורה". 

ראש הקהילה היהודית בסראטוב, יעקב סטרלצין, חיים צ'סלר ואורי מילשטיין בחזית הבית. צילום: מיכאל בבנקוב, יח"צ

המלחמה תמה והדרכים נפתחות. רחל מרצה על ארץ ישראל כדי לאסוף תרומות לכרטיס הביתה. היא עולה על רוסלאן, האנייה הראשונה שמפליגה לאחר המלחמה מנמל אודסה. נושאת בקרבה את זרעי מותה. 

באוניית רגשותיה של רחל, סראטוב זרוקה על הסיפון התחתון. כמעט אף פעם לא הזכירה אותה, אבל ברור שראתה בה את תבנית נוף מולדתה. ב"הוי ארצי הורתי", ששר והלחין חנן יובל היא כותבת:

"על גבעה - פרחחי אשוח

במישור – ישישי אלון

במורד, על חופי הפלג

בנות ליבנה בכסות שבתון

"יד השמש תקצר מתקוע

אפלה ריחנית וחלום...".

כל הסיכויים שהפלג הוא הוולגה, וסביבו עצי הלבנה, שפזורים כאן בנדיבות ומיתמרים לתוך אפלת היער. אבל מעבר לזה כלום על ילדותה המוקדמת. השורות, כמו הסמטאות, התגייסו לשמר ערפל פואטי. באין כתובת, באין מישהו מוסמך לשאול, אתה הולך אל מי שעשוי לדעת. 
 

הרב מיכאל פרומין זורם בפלג הליטאי. "בית שמאי, נייט בית הלל", הוא אומר לי. בית הכנסת שלו אמור לשרת את 5,000 יהודי סראטוב. אמור. למעשה, רק כמה עשרות צעירים מגיעים דרך קבע ללמוד. כמעט איש מהם אינו שומר שבת או כשרות. "לא הצלחנו", מודה הרב פרומין, "אבל זאת המציאות". מהמטבח הסמוך עולה ריח כרוב מתבשל. מה שלא מפריע לשני בעלי תשובה לעקור הרים ולטוחנם זה בזה. בית הכנסת ממוקם כרגע במבנה טרומי. בהיעדר מממן, לא מצליח הרב להשלים את בניין הקבע שמאחורינו. אשר לרחל, הרב פרומין מתפלא מעצם השאלה שלי. היא זרה לעולמו. הבית שנולדה בו? הוא יכול רק לשער. עד 1946 גרו יהודים באזור בית הכנסת. ייתכן שגם משפחתה. "כדאי שתדבר עם גברת וייסמן". 
 

אירינה וייסמן, ד"ר לפילולוגיה, בדיוק נכנסת לבית הכנסת. אישה כחולת עיניים שמנסה להקים מוזיאון יהודי במתחם בית הכנסת. "לכן אני מנסה להשיג אינפורמציה על יהודים מפורסמים כרחל", היא מסבירה. אבל עד כה הרבה לא השיגה. לא על רחל. היא אמנם נולדה בסראטוב, אך משפחתה לא הייתה קשורה לעיר. הגרסאות על משך שהות הבלובשטיינים בסראטוב נעות, לדבריה, בין שנתיים לתשע שנים. וייתכן שהבית שלהם בכלל נהרס. שלא כד"ר מילשטיין, ד"ר וייסמן מעלה את האפשרות שרחל נדבקה בשחפת בבית מחסה לילדים בסראטוב, אבל אין היא בטוחה וזה גם לא חשוב. "מה שחשוב שנשארנו עם השירים". כאן היא פוצחת בשיר של רחל – לא כל כך ברור איזה - ובלה שלנו מצטרפת. הרב פרומין תוקע אצבעות לשתי אוזניו. 

וולודיה חסין הוא איש בן 40 שנולד בסראטוב. מומחה לעלילות הדם בראשית המאה ה-20. אומר שרחל כתבה ישר מהלב, אך במידה רבה החמיץ אותה. "שירה מתורגמת לא שומרת על המוזיקה של שפת המקור". לערפל שאנחנו מדשדשים בו, הוא מחייך, אחראית קודם כל המשוררת. אחריה הזמן והנסיבות. אבל באחד המחקרים שלו נתקל ברחוב צ'לוסקינצב, שנמצא בלב מה שהיה הרובע היהודי. 
 

צ'לוסקינצב הוא רחוב עם שני קטבים. בצדו האחד בתים מרוטים ללא מים זורמים, ללא שירותים, עוד רגע יתמוטטו עליך. באחר בתים נאים. אחד התושבים הוא הסוחר בוריס אננייב, שנחשב לאיש הכי עשיר בסראטוב. אנחנו צועדים בצד השמור של הרחוב, חסין עוצר ליד בית מס' 134. "95 אחוז שזה הבית שלה", הוא אומר. את קביעתו מבסס ההיסטוריון על דפדוף בספר "סראטוב היהודית – דפי היסטוריה" מ-2012. בספר מצוטט מסמך ובו שמות קורבנות הפוגרום ב-1905. אז גר בבית יהודי ושמו בנימין צ'רניאק. לפניו, בסוף המאה ה-19, העת שבה נולדה רחל, גרה משפחת בלובשטיין. ולמה הוא רק משער שזה הבית? כי ייתכן שהשם שובש ומה שנכתב כ"בלובשטיין" יכול היה להיות גם "בלומשטיין", והבתים לא היו ממוספרים אלא נקראו על שמות הבעלים, והשוטרים הרושמים היו יכולים בקלות להחליף בין בית לבית. 
 

אנחנו חוצים את שער בית מס' 134, מקישים על הדלת, אך אין תשובה. מהמבנה שליד יוצאות אלפיה וסווטלנה. ספריות עטופות בגלימות ניילון. והן ממש לא מאמינות שהמשוררת גרה כאן. "זה מקום בלי מוזה, אדון", מוטב שאפנה לאוניברסיטה. שם יאמרו לי בדיוק.
 

אלכס וגלינה מספרים שמשפחה יהודית התגוררה דווקא בחצר האחורית. אחריה היו שם אורוות, ומאז מלחמת העולם השנייה גרות שם משפחות טטריות. בלילות בוקעת מהן מוזיקה צרחנית.  
 

בנקודה הזאת הודיע צ'סלר שבשנה הבאה תשולב רחל בפסטיבל המוזיקה של סראטוב. "לימוד" ימשיך להחיות את קשרי ישראל והקהילות יהודיות דוברות רוסית. לזה יחוברו דמויות מפתח בתרבות הישראלית שמוצאן מהקהילות האלה.    
 

אורי מילשטיין חש הזדהות גנטית ומיסטית עם המקום "שבו צמחה משוררת הישראליות". ביאליק נקרא המשורר הלאומי, אבל לא בטוח עד כמה קוראים את ביאליק. שירי רחל הם הכי נמכרים בעברית אחרי התנ"ך. אין משורר עברי שהולחן יותר ממנה. "נעמי שמר עשתה המון, אבל היא הייתה פזמונאית. מצוינת עד כדי כך שקוראים לה משוררת". 

"זה הבדל כמו בין גרפיקאי לצייר. הגרפיקאי מצייר כי קיבל הזמנה. הצייר מתוך השראה. נעמי שמר קיבלה הזמנות – גם לשירי רחל - והתפרנסה מהן. רחל לא. כל חייה מצבה היה קשה".

בכניסה לתיאטרון, גברים בחליפות שגדולות עליהם ונשים עם צמידים כבדים. לאחר המודעות במדרחוב, מתייצבת סראטוב לקונצרט של שירי רחל. האירוע המוזיקלי חורג מגבולותיו היהודיים ומתרחש במלאת 70 שנה לניצחון על הנאצים.  חנן יובל שר את "ואולי לא היו הדברים", ודורית ראובני את "רק על עצמי לספר ידעתי". אתם איתמר (בנו של סשה ארגוב), אשתו גבי ובתם נועה. הקהל שבא גם למען צ'ייקובסקי בחלק הראשון, נשאר בגלל רחל. הישראלים סחפו אולם עם מושבי קטיפה אדומה. ה"בראבו" נשמע כ"הוּרה". ובירכתי האולם הוריד בוריס אברמוביץ מדוודב את המשקפיים. שלא יפריעו למטפחתו להגיע אל עיניו.