בציר טוב: שישה סופרים מאוגדים בספר שהוא חוויית קריאה אנינה

סדרת ״פרוזה אחרת", שערכה אילנה המרמן (ואף תרגמה כותרים במסגרתה) בתקופת חברותה במערכת עם עובד, הבטיחה להוצאה תיבת אוצרות קטנה למשך שנות רעב. הקובץ המעולה שלפנינו יצא לאור ב-1999. דומה שהאוצר הספרותי הזה משתבח עם הזמן כיין מבציר מעולה. שישה סופרים, שרובם נולדו בסוף המאה ה-19, מיוצגים כאן בסיפורים גבריים, שמכולם עולה הוויית הארה הכרוכה בתמצית הסבל או בזכות האושר. מובהקותו הסגנונית של כל אחד מהסופרים מקנה לקריאה גיוון מתגמל, עשיר בתובנות.
 

״המתים״ של ג׳יימס ג׳ויס (מאנגלית: אברהם יבין) האירי, מתהיל בהמולת מסיבה נשית, פטפטנית, שעורכות שתי אחיות קשישות ואחייניתן הפעלתנית. בדירה דבלינאית נשמעת נגינת פסנתר, מישהי שרה, זוגות רוקרים, מנות ארוחה נדיבה מוגשות תוך שיחה של כלום. ג׳ויס מיטיב לתזמר את התפתחות היצירה הזאת החל מאירוע שופע ציוצים נשיים, שכמו מרחפים על פני מצוקות החיים המנוחשות. באטיות בוקע קול גברי בורר ומשתלט על הסיפור. החל מרגע היקסמותו של גבריאל מאשתו האהובה, יתכנס הסיפור אל תודעתו וילך למחוז אפל ומפתיע.
 

״במושבת העונשין״ של פרנץ קפקא (מגרמנית: אילנה המרמן) אינו מן הסיפורים הנוחים לקריאה, אבל קפקא לא בא לעולם הספרות כדי להנעים שעת קריאה. הסופר היהודי הצ׳כי העלה מנבכי חרדותיו את הפורענויות שריחפו בעתידה של החברה האירופית. עיקר הסיפור מוקדש לתיאור של קצין נלהב, שמציג את מכונת העינויים הקטלנית שהמציא מפקדו הנערץ. הסיוט המתואר בלשון נקייה ושוות נפש, מהדהד באוזני הקורא את ההבנה שהיו דברים מעולם ויהיו עוד כמותם. קפקא כתב את הסיפור לראשונה ב-1914. אחרי שכתוב ב-1918 נדפס הסיפור לראשונה ב-1919. בין הכתיבה לצאת הסיפור לאור עברה על אירופה מלחמת העולם הראשונה עם מיליוני מיתותיה המשונות.
 

״שכר הסופרים הראשון שלי״ ו״האווז הראשון שלי״ מאת איסאק באבל (מרוסית: נילי מירסקי) מתארים את התנסותו המינית הראשונה של צעיר משכיל ואת התקבלותו בחברה הגברית הגסה ביותר. באבל היהודי הרוסי הניח נוכח המשקפופר הבתול את חבורת הקוזקים הוולגריים ואת הזונה שמצאה חן בעיניו. כדי להתקבל בעיני הקוזקים, גברים נוראים שכאלה, הוא רוצה ברווז. כדי להתקבל בין שדיה של הזונה הוא בודה סיפור מכמיר לב. המזרח הססגוני, הכה מרוחק ממוסקבה, חובר כאן להומור הפרוע של הסופר.
 

״האיש מהפינה הוורודה״ של חורחה לואיס בורחס (מספרדית: רנה ליטוין) הוא מערבון דרום אמריקאי קומפקטי המוגש מפי מספר רברבן. הסגנון הגברי-גיבורי מתאר אירוע של מבחן כוחות בין שני גברים אלימים המתכנים ״המרביץ״ ו״הקצב״. ״הסלון של חוליה״ והחושך שמחוצה לו הם תפאורת הסרט הלילי, שיש בו מטעם הפרודיה.
 

״הראשונים״ של ויליאם פוקנר (מאנגלית: אמציה פורת) הוא סיפור חניכה אמריקאי. מככבת בו אמריקה שהיא מתיישבים נועזים ושחורי עור שיצאו לחירות. אל בימת האירוע עולה נער בן 10 שמתכונן להרוג את הצבי הראשון שלו. הנער, יתום הגדל בחברה גברית, נחנך בהנחייתו של בן עבדים קשיש. המילה ״דם״ שבה ונשנית בסיפור שנימתו הדרמטית מתכווננת לרגעים שבהם נוצרים מיתוס או חלום.

״שיבה לטיפזה״ מאת אלבר קאמי (מצרפתית: אילנה המרמן). צעיר הסופרים המופיעים כאן מיוצג בהרהור מתחבט בעיצומו של ביקור במחוז נעוריו באלז׳יר. קאמי מבקש להיאחז במראות ובתחושות עבר, אך גשם שאינו חדל הופך לסימפטום של ייאוש שאוחז בו. כשהשמיים מתבהרים, הוא חווה רגע של ״פעם בחיים״: ״אז, תחת האור הזוהר של חודש דצמבר מצאתי בדיוק את מה שלמענו באתי, והוא ניתן לי על אפם וחמתם של הזמנים והעולם, ניתן באמת לי לבדי בתוך הטבע השומם הזה״.

המתרגמת והמשוררת טל ניצן שיגרה אל עולם היצירה את ספר הפרוזה הראשון שלה. ״את כל הילדים בעולם״ (אחוזת בית, 191 עמ׳) מציב שלוש דמויות מרכזיות בעצם שיגרת חייהן. במקטעים קצרים עוברת ניצן מדמות לדמות ופורשת פיסה מיום לא הרואי. אם חד-הורית שעובדת במערכת אתר אינטרנטי העוסק בנושאים שנשים מתעניינות בהם, דייר שמתגורר מולה המשתכר כמורה בתיכון, ותלמידת תיכון. לכל אחד מהם אין הרבה שמחה בחיים, וליתר דיוק אין שמחה בכלל.

“ושוב קרה שהמיטה נהפכה ממחסה למלכודת וחלקיה הרבים היו לגבולות עיקשים שהיא נחבטת בהם מצד לצד, מטיחה בהם ראש וכתפיים וצלעות, מותשת וערה יותר מרגע לרגע". על הגבול שבין גבעתיים לתל אביב עולים אל הנייר פרטים חוליים, רחוקים מכל יופי. שם הספר מרחיק עין אוהדת, כי הוא מנגן משהו רחובי, מתחנף, קטוע ולא תקני במבנה המשפט, אבל כניסה לתוך הספר מפגישה את הקוראת עם הניקיון התיאורי של ניצן. היא מדייקת בבחירות המילוליות שלה לעיצוב מציאות ישראלית חולית שאין בה יופי ואין להימלט ממנה.