בשם המושתקות: יהודית רותם כותבת בשם ועבור דורות של נשים

"זוהי שאלה טובה כי היא מאלצת אותי לשוב לספרי הקודמים, להיזכר בהם – ובי, כפי שהייתי בעת שכתבתי אותם. איני נוהגת לעשות זאת, אלא אם כן אני מוזמנת להרצות על ספר זה או אחר, או על כתיבתי בכלל. בהזדמנויות אלה, כאשר אני חוזרת אל ספרי, מוציאה אותם ממקומם הקבוע בארון הספרים ומעלעלת בהם, קטעים מסוימים שכתבתי מעוררים בי תחושת החמצה. לו הייתי כותבת אותם עכשיו, הייתי משפרת, מעדנת ומזקקת אותם, או לחלופין, הייתי מחזקת את הצבעים, מגבירה את הווליום. אבל נדמה לי שהשאלה אינה מכוונת לשורות מסוימות או לסגנון הכתיבה ובחירת המילים, אלא למשהו הרבה יותר גדול ועמוק".

למה הכוונה?

"השבוע, בשיחה עם נכדתי החרדית, אמרתי לה: 'אני אומנם מרדנית, אך בעומק לבי אני ילדה טובה'. אני חושבת שהכתיבה שלי מבטאת, מצד אחד, את המרדנות שלי, את הכאב הגדול שלעולם לא יהיו מילים מספיק עזות ומדויקות כדי לבטא אותו, ואת הצורך העז לזעוק בקול גדול, במילותי, את השתיקה הממושכת שלי ואת שתיקתן של נשים אחרות, של דורות רבים של נשים. ויחד עם זאת, אני מחפשת דרך לעשות זאת בעדינות, בהתחשבות, לפעמים לומר בלי לומר, להביע ולבלום בעת ובעונה אחת, אם אפשר לשמור על צניעות, כזאת שחונכתי לה, שנספגה בתוכי והייתה לדם הזורם בנימי".

האם "ריקוד" כזה בכלל אפשרי?

"הוגת הדעות היהודייה־צרפתית הלן סיקסו כתבה פעם: 'האישה צריכה לכתוב באמצעות גופה, להמציא את השפה שתנתץ את המחיצות, המעמדות, הרטוריקות, הסדרים והקודים; שפה שתציף, תפרוץ, תתגבר על השיח המאופק. על נשים להשיב את עצמן אל הכתיבה שממנה הן הורחקו באלימות כפי שהורחקו מגופן שלהן'. לעתים תכופות אני שואלת את עצמי אם בספרי אני עונה על הצו של הלן סיקסו, אבל איני יכולה לשאול ולענות בעת ובעונה אחת. התשובה צריכה לבוא מפיהם של קוראי".

באיזו עלילה של איזה ספר הרגשת שלמדת הכי הרבה על עצמך, ומדוע?

"ב'אחות רחוקה', ספר שבתי תמר ואני משתוקקות לחדש ולרענן (ולא מוצאות זמן לכך), כתבתי את תובנותי, חוויותי וזיכרונותי משנות חיי בעולם החרדי. כתבתי אותם כמה שנים אחרי שעזבתי את העולם הזה וכבר הייתי הרבה פחות פגועה וכועסת. מספר לספר אני משתנה, בכל ספר אני אחרת, כמו אותה בובת בבושקה שמכילה בתוכה עוד ועוד בבושקות שהולכות וקטנות. אולי עכשיו אני הכי קטנה אבל הכי מרוכזת, אולי אם אקרא את כל ספרי ברצף, אלמד מי הייתי ומי אני, אבל לעולם לא אלמד על מי אהיה. את זה צריך לחיות".

גם היום, רותם עדיין שואלת את עצמה מה היה קורה אילו נשארה בעולם החרדי. "את השאלה הזאת אני שואלת את עצמי בשתי צורות", היא אומרת. "בצורה הראשונה אני שואלת מה היה עולה בגורלי לו הייתי נשארת שם, עם אותו בעל, באותו עולם ערכים זר לי, שפועם בקצב אחר כל כך משלי. האפשרויות שאמנה כאן נשמעות קיצוניות, אך אין לי כל ספק שאחת מהן הייתה מתממשת בי, לאסוני, ואלה הן: מחלה, התמוטטות נפשית או מוות. אחת מהן, מחלה, כבר עמדה על סף דלתי.

משניתקתי את עצמי ממקומי, היא התרחקה ממני, ויתרה עלי, לשמחתי ולתודתי. על השאלה בצורתה השנייה קשה לי יותר לענות: לו הייתי נישאת לאדם אחר – יותר מבין, יותר פתוח, פחות מייצג את החברה החרדית בצורתה הקפואה - האם הייתי נשארת שם? האם אדם כזה, לו היה נופל בחלקי, היה משאיר אותי בין החומות? אין לי תשובה על כך. אני מאוד מעריכה את רגש האהבה. בן זוג אוהב, תומך ומבין, הרי זו כמיהת הנפש שלי מאז ומעולם. אבל אני כן יודעת שהסיפור שלי, מעבר להיותו פרטי, אישי וחד־פעמי, הוא גם סיפורן של נשים רבות שתוקות, גם כאלה שאינן יודעות לנסח את אי הנחת שלהן למילים.

הדברים שאמללו אותי, שהציקו לי ושגרמו לי כעס וסלידה לא היו אישיים, אם כי חוויתי אותם דרך התנסותי האישית. האישי הרי הוא הפוליטי, האישי הוא הכללי. האישי הוא הנשי. אני יודעת שיש בחברה שעזבתי הרבה אורות, אך לא באורות האלה חפצתי. החברה הזאת שאותה עזבתי, כמו שיטת המעמדות באירופה הפאודלית, אינה מאפשרת לחבריה להתנייד, להחליף את המיקום, את המסגור ואת ההגדרות; כשלדעתי, אל לו לאדם להיות כלוא כל חייו בתוך המסגרת שבה נולד אם נפשו זועקת להשתחרר".
 

"הקריאה היא שעשתה אותי למי שאני. מגיל צעיר קראתי ספרים שלא לפי גילי. קראתי, ותוך כך בראתי לעצמי שפה (הורי דיברו הונגרית ועברית שבורה). קראתי כדי לספוג ידע, יופי וערכי מוסר, וכן, כדי למצוא לעצמי מקום בעולם. בגיל 8 אסרו עלי הורי לדבר עם מוטי הג'ינג'י, הילד השכן, כי לא היה דתי. האיסור לא היה צודק בעיני. נעלבתי והצטערתי בגין ההדרה, לא בגלל הילד עצמו. אחר כך עברנו לגור בבני ברק המתחרדת. ב'בית יעקב' אסרו עלי לקרוא, מחשש שהספרים יפקחו את עיני. קראתי נגד עולם ומלואו, ואמרתי בלבי: 'שיתהפך העולם ואני אקרא'". 

חיפשת משהו מסוים בספרים?

"חיפשתי תשובות למצוקותי, לשאלותי, לתהיותי. הספרים הרשו לי להטיל ספק. על חלק מהשאלות הם ענו, ובה בעת פתחו פתח לשאלות יותר עמוקות. בגיל 21, כשהתאבלתי על מות בתי הבכורה בת השנה, גיליתי את 'המין השני' של סימון דה בובואר וקראתי אותו כמוצאת שלל רב. כותבת הספר הייתה כל מה שלא הייתי: גויה, בתו של כומר, חשוכת ילדים מרצון, ש'חיה בחטא' עם גבר. אך כל מה שכתבה דיבר אל לבי, כאילו אני עצמי כתבתי זאת בדם לבי.

גיליתי אז את הפמיניזם והבנתי שהייתי פמיניסטית טבעית, בלי לדעת דבר על הרוחות הנושבות בעולם. כל ספר שקראתי באותן שנים הרחיב את עולמי וחולל בי שינוי, לעתים תוך כאב. עד היום אני מגלה שיש לי חורים תרבותיים, בספרות, בקולנוע, בהיסטוריה של ימינו. עדיין אני להוטה לקרוא מכל וכל: ספרות מקור וספרות עולם, עיון כללי ועיון יהודי. לעולם לא אשבע. עד היום יש לי אמונה מאגית שהספרים המתאימים מגיעים אלי כשאני זקוקה להם – בעת משבר, בעת צרה, בעת שינוי, בעת רצון".

החיים שאחרי

בעלה של יהודית רותם, משה בר־יודא, הלך לעולמו לא מזמן, והיא מסרבת להתנחם. "לזכות באהבת גבר ראוי, זהו דבר שאין לו תחליף. בכוונה אני כותבת 'דבר', ולא 'אושר' או מילה מתוקה אחרת, כי גם באהבה יש מעלות ומורדות. האהבה היא 'דבר', מלשון דיבור. כל הזמן צריך לדבר זה אל זה וזה עם זה, לא להתעייף מהדיבור, לשמור על 'הדבר' הזה כמו על אש תמיד".

הכאב הוא על שום שהאהבה באה בגיל מבוגר יותר, גיל שבו את כבר יותר חכמה, למודת ניסיון?

"אולי הכל עניין של מזל. יש לי חברות שהכירו את בני זוגן בגיל צעיר והקשר מתקיים בהצלחה עד היום הזה. אשר לי, נישאתי בת 18 ועד מהרה עמדתי על טעותי, אבל לא היה בי כוח, ונשארתי 20 שנה עד שאזרתי עוז לצאת מהנישואים ומהחיים החרדיים. את משה ז"ל, אישי השני, הכרתי בגיל 50 ומשהו. אהבתי אותו מהרגע הראשון וזכיתי להיות איתו 18 שנים. אולי יש לשנים ולניסיון מה לומר בהקשר הזה, ואולי לא. עבדנו הרבה על הקשר הזה, והאהבה הלכה וגדלה. הוא נפטר בזרועותי, כשהיה חולה מאוד".

וכעת, משחלפה כמעט שנה, שבת לעבוד? יש אופק?

"על פי האבחנה שלי, עבודה היא כל מה שאני עושה לצורכי פרנסה: כתיבת ספרים על פי הזמנה, עריכת ספרים, שכתוב ושיפור כתבי יד על מנת שהוצאות הספרים ייאותו לקבלם. בשנים האחרונות הדרישה לעבודתי רבה מאוד ואני נענית, משיקולי פרנסה ומרצון לעזור לילדי. כך יוצא שאני עובדת בו זמנית על כמה טקסטים ובעצם איני מפסיקה לעבוד. למזלי, אני גם אוהבת מאוד את העבודה ורק לאחרונה התקבלו שלושה כתבי יד ששיפרתי על ידי הוצאות ספרים חשובות. בהקשר הזה, אני רואה את עצמי כסוג של אם פונדקאית, כשהתנאים שלי להעמיד לרשות הלקוח את ניסיוני ויכולתי המקצועית הם שניים: שאוהב את כתב היד בצורתו הבוסרית ואחבב את ה'לקוח'".

ומה לגבי לכתוב יצירה מקורית?

"אין ספק שהעבודה מרחיקה אותי ממלאכת הכתיבה. לולא הייתי חייבת לדאוג לפרנסתי, לעתידי (ההולך ומתקצר) ולרווחת ילדי, הייתי כותבת עכשיו מחזה. זו משאת נפשי, אבל העבודה, כמו האצילות, מחייבת. ובכל זאת, לאחר מותו של אישי, כתבתי רומן על ילדותו ונעוריו. קראתי לו 'הילד שזכר יותר מדי'. משה היה כזה. הוא זכר כל פרט מעברו ולרוב היה זה עושר שנשמר לרעתו. כתיבת הרומן הזה, המיועד לבני נעורים, אך מתאים, לדעתי, גם למבוגרים, הייתה, מבחינתי, עבודת זיכרון. באמצעות הכתיבה התאבלתי עליו, התקרבתי אליו, חייתי אותו. מאחר שזה רומן ולא ביוגרפיה, העזתי לפייס במקום שלא היה פיוס והענקתי לו אהבת נעורים, תיקונים שחסרו מאוד בחייו. כמה הייתי רוצה להאמין שהוא יודע ומאשר".