מישקה בן דוד (63), סופר רבי-מכר שנודע בזכות סדרת ספרים מז׳אנר הריגול, הוציא לאור את "איפה מינה" ("כנרת-זמורה-ביתן"), ספרו ה-19, הבנוי כולו ממאמרים הקוטלים את התרבות המקומית על מנהגיה וססמאותיה, כולל סיכולים ממוקדים בפרות קדושות מהליגה של שאול טשרניחובסקי, עמוס עוז ודויד גרוסמן. בן דוד, מבכירי המוסד לשעבר, כאילו לקח אקדח וירה בכל מה שמוכר, מקובל ומוסכם על כולם.
אחרי אינספור ספרי בילוש פתלתלים ועלילתיים, פרסמת ספר שהוא בעצם ספר מאמרי דעה.
"תמיד ראיתי את עצמי כסופר שיש לו משהו לומר, מעבר לסיפור עצמו. זה היה נכון החל מספרי הראשון, 'לא ראיתי חיילים שמחים', שמתאר את לבטיו של חייל צעיר בקשר לחיים. שיאו של התהליך היה בספרי 'החיים, האהבה, המוות: בנייתה של פילוסופיה על פי המדע'. גם בספרי הריגול שלי השאלות לגבי החיים והמוסר תופסות מקום מרכזי. גם במרכזו של 'איפה מינה' עומד רעיון: האופן הטריוויאלי שבו מתקבל מות אמו גורם לגיבור הספר לצאת נגד כל המוסדות והאופנים שמכחישים את המוות. בעיני הגיבור, מכיוון שאנחנו לא חיים בידיעה ברורה שבסוף מצפה לנו מוות מוחלט - ומצפים לנו, כביכול, איזשהם 'חיים שאחרי' - אנחנו מפספסים את החיים היחידים שיש לנו. הגיבור משתמש בכלי העומד לרשותו - הטור שלו בעיתון - כדי לתקוף את סוכני התרבות השותפים להשכחת המוות. התמונה הכוללת היא מלחמה בסדר-שקר היום שהציבה התרבות המערבית, ולהציב סדר יום חדש וטבעי. 'איפה מינה' מציג אלטרנטיבה לתרבות המערב, ובכללה לתפיסת האדם 'העילאי', 'בעל הנפש', שהתפתחה בה. הגיבור מנסה להחזיר אותנו למצוותיו של הטבע: לשרוד ולהתרבות, ולכן מרבה לעסוק במין ובמוות, שהם לדעתו שני ההיבטים העיקריים בחיים - ושהתרבות המערבית (הספרות, הקולנוע והאקדמיה) בורחת מפניהם. הוא יוצא נגד ההתייחסות לספרות כמטרה בפני עצמה, במקום לראותה כאמצעי לאלף בית של הטבע. מאמריו של הגיבור הם הכלי במלחמתו בסדר-שקר היום של תרבות המערב״.
אתה קוטל את כל גדולי האומה, מטשרניחובסקי עד גרוסמן ועוז. זאת פרובוקציה או רצון להגיד בקול רם: "המלך הוא עירום״?
"הגיבור יוצא נגד כל סוגי הכחשת המוות. הראשוניים, כמו הדת, וגם המשניים: למשל, האמונה שהיוצרים מקבלים את יצירתם היישר מהמוזה, מ'בת האלוהים', היא, בעיני, אמצעי נוסף להכחיש את המוות על ידי אישוש קיומם של כוחות עליונים, והתכחשות לארציותו של האדם.
לפיכך הוא מציג את חולשותיהן של יצירות מופת, וכך מוצגים יוצריהם כבשר ודם ותו לא. כמחבר, השתדלתי להיות הוגן ביותר באופן שבו אני מציג את סופרינו. וידאתי שכל אחד מהם מוצג בצורה מאוזנת, שהטיעונים שנכתבו נגדו תקפים, ושהם מאוזנים על ידי אמירות חיוביות. זו לא פרובוקציה: שלילת התרבות המערבית דומיננטית בספר, ויהיה מוזר להפקיע מתוכו את הספרות שאני - והגיבור - חלק ממנה. זה לא 'המלך הוא עירום', אלא 'המלך הוא בשר ודם'. וגם: 'האם זה המלך?': יש בספר ערעור על האופן שבו מומלכים מלכים בספרות העברית, תוך הצגת אופן 'התקבלות', הכולל שיקולים מסחריים, לא ספרותיים, והשתייכות פוליטית מוצהרת. שאלתי מדוע סופרים נפלאים כאהרן אפלפלד, יהושע קנז וסמי מיכאל אינם נתפסים כשלושת הטנורים: האם כי אינם שרים בכיכרות בהפגנות השמאל?".