סיפור מבפנים: סקירת חייו של יותם ראובני חושפת אמן מסוג נדיר

 

כדי לכתוב על סבל אדם אינו חייב להתחיל את חיי המין שלו כהומו בשנים שבהן משכב זכר נחשב לעבירה על החוק בישראל. אדם אינו חייב להתייתם מאמו בילדותו, או להגר מרומניה לישראל של שנות ה-60 המוקדמות. הוא לא צריך להיות עני ולסבול מדיכאון מתמשך המתבטא בתופעות שכובלות אותו למיטה. אדם כזה אינו חייב להתייסר יום-יום בגין העוול שמדינת ישראל גורמת לפלסטינים מאז 1967. אדם ישראלי אינו צריך להתענות נוכח תופעת קידוש המוות המועצמת בחברה שבה הוא חי, כדי שיוכל לכתוב עליה.

 

כדי לכתוב על הסבל האנושי הישראלי, אדם צריך להיות אמן. מן הסקירה הכתובה של חיי ראובני מתברר, ולא בפעם הראשונה, שהוא אמן מסוג נדיר כאן. נדירותו נובעת מכך שבקונטקסט הישראלי הבורגני הוא כותב סיפור שהשלכותיו לאחר הפרסום אינן מעסיקות אותו. מתוכנו של הספר ברור שהפרובוקציה אינה מעניינת אותו עוד. הוא לא יהא הסלב התורן שמתפשט בפומבי כדי לצבור לייקים. ראובני, יליד 1949 בכפר רומני, כתב את הסיפור שלו מפני שהיה מוכרח לכתוב אותו. אין לי מושג אם למעשה שלו היה בונוס תרפואטי, אני מקווה שכן. אך תיאור המסע ברכבת השדים הפנימית מעניק לקורא רגעים רבים של תודעה מתרחבת, הבנה של פלונטרים שבת הקיבוץ גוררת איתה מילדות כאילו הייתה מהגרת. מן הספר מתברר שפרטי החיים המסוימים של מישהו הם רק קולבים מתאדים. אך העקרונות הרגשיים שאיתם מושלך אדם לתוך העולם כדי שיחיה כמיטב יכולתו, ישימים לפעמים לאנשים שפרטי חייהם שונים לחלוטין.

 

ועם זאת, בארץ הקטנה הזאת פרטי החיים לעולם אינם שונים לחלוטין. ראובני מדבר הרבה על אשדוד, עיר המהגרים, עיר יש מאין. הוא מזכיר הרבה את החולות, את גרגרי החול, שבכל אחד מהם יקום ססגוני. עטיפת הספר האינטליגנטית מראה כעין קליידוסקופ של גרגרי חול. החול, הדיונות ואשדוד הם תופעות ישראליות מובהקות הנטועות גם באוטוביוגרפיה המקרית שלי. ויש אף הקשרים ספרותיים משמחים: ראובני קשור לטקסטים של מרסל פרוסט והוא מזכיר את ציזרה פאבזה האיטלקי מפיימונטה. בקברי שניהם ביקרתי מרוב אהבה.

 

ישנם חלקים בספר שאיני מבינה לחלוטין, מקומות כה פנימיים, שרק ראובני יודע להיכנס אליהם. החלקים האלה נכונים בעיני כפיסות אינטגרליות מספר שמתאר מחילות תת-קרקעיות בנפש מיוסרת.

 

ראובני הוא משורר, סופר, מתרגם משלל שפות אירופיות. הוא הוציא לאור ספרים במו ידיו, בדירת החדר שלו (הוצאת נמרוד), הוא יסד תיאטרון באותה דירה. הוא היה אלכוהוליסט, עישן מריחואנה רפואית, לקח כדורים. שום דבר לא ממש עזר. ״כל פחד הוא פחד מוות״, הוא כותב, ״ונגד זה אין מה לעשות״. עכשיו, באשדוד, היה ל״חיה הכותבת״ ושלח החוצה את הספר הזה שאין לו סוף. 

 

 

״הזמן עובר ובקרוב, כנראה, ימלאו ימיך./ גם מחלות שונות ומשונות פוקדות אותך, בינתיים./ מהן, שאין קוראים אותן בשמן המפורש,/ המתחרז עם תן, או עם בוסתן, או עם סולטאן״. כך, בשיר ״חלוף״, כותב חיים גורי במילים ברורות את מה שמהלך באווירתו על הספר כולו. שם הספר, ״אף שרציתי עוד קצת עוד״ (הקיבוץ המאוחד, דניאלה די-נור) לקוח משיר מלא תאוות חיים (״עוד על הגשם״). עצב חכם נאגר משיר לשיר. אף שהשירים אינם אחידים בכוחם הפואטי, הרי הם מדברים באותה קצביות של גורי, הניכרת בסיתות המילים, במנגינה המקומית המוזגת פלמ״חאיות ומקורות עבריים וסלנג עכשווי. ״אתה מתפרנס מזיכרונות, אוגר צידה לדרך./ אתה פונה אל המילים המוכרות, באין-רואים,/ מבקש שיעמדו לימינך כל עוד,/ בבוא עליך זמן המוראים״. והוא כותב: ״עוד משהו על הספרים. שהתלוו אליך./ שהרי אתה הוא בן-חלוף והם הנשארים״. השיר ״הספרים״ מדבר ברוע. ״וצר היה לך על הספרים שלא עלה לאל ידם/ למנוע עד היום ולו מוכה אחד ולו ירוי אחד״.

 

 

בכותרת לא נעים לכתוב ״מזבלה״, אבל האמת היא שהספר נמצא במזבלה האזורית. כריכת בד כחול. דפיו צהובים אך הוא שלם וחזק כספר מ-1935. ״מושבה" מאת ש.ל. בלנק )הוצאת שטיבל, תל אביב, 242 עמ').

 

הכותב מציין בסוף את מקום הכתיבה: ״פילאדלפיה, אמריקה, תרצ״ג-תרצ״ד״. עלילות קבוצה של יהודים דתיים המקימים מושבה בארץ ישראל. ספר ממשי מכיל את חושניותו. את ריחו וצבעו ומגעו ונפחו ורחש הפיכת דפיו. ספר מנייר שומר על הזמן בתוכו. לא כך הקינדל.