ב״דני ספרים״, החנות הוותיקה ברחוב יפו בירושלים, לא זוכרים תקופה כזו שבה הארוטיקה ניתזה מהמדפים ובגלוי. תשכחו משקיות חומות אטומות. ספרי הארוטיקה והרומן הרומנטי זוכים למיקום נכבד מול דלת הכניסה, וכמו שזה נראה עכשיו - אין להם שום כוונה להיעלם.
אפשר להמשיך לדבר על היעלמותה האטית של האינטימיות בעידן טכנולוגי מנוכר, אך אם ספרים משקפים משהו מהתהליכים החברתיים שפוקדים אותנו, הרי שהרומנטיקה חיה ובועטת, ומאחורי מה שיכול להיתפס כתיאורים עסיסיים, מסתתרים משנה סדורה וסדרי עולם ישן.
בז׳אנר מככבות ספרות מתורגמת, לצד ספרות מקור שנמכרת בעשרות אלפי עותקים; ספרות החוסה תחת שמן של ההוצאות הגדולות, לצד הוצאות עצמיות כמו זו של דנה לוי אלגרוד, בת ה-37, שהצליחה לאסוף עדת מעריצות ולמכור באלפים את ״התשוקה לחיות״, ״התשוקה לשרוד״ ו״התשוקה לאהוב״. הכותרים מעידים על עיסתם: זה עתה ראו אור ״חזק אותי״, ספר ההמשך ל״שחרר אותי״ ו״קרב אותי״ (הוצאת מטר); טרילוגיית ״פרשיית בלאקסטון״, עם ״עירומה״, ״הכל או כלום״ ו״עיניים פקוחות לרווחה״ (הוצאת ״ספרות שנוגעת״) וטרילוגיית ״הגבר הזה״ (הוצאת א(ה)בות). בימים אלו רואה אור רומן ארוטי דיגיטלי, ״הצדפה שבין ירכיי״, שתרגם וערך אמנון ז׳קונט.
"הגבר הזה". צילום: יח"צ
ברקע נרקמות קהילות אדוקות של צרכניות הז׳אנר, שמנהלות מועדוני קריאה עם שיח ער. ״זו הסיבה שבחרנו להוציא את סדרת ׳קטיפה׳, כדי שהספרות הזו תהיה נגישה, ושהקוראות יוכלו לזהות אותה בקלות״, אומרת אורנה לנדאו, ראש מדור ספרות תרגום בהוצאת ״כנרת זמורה ביתן״, ומתוקף כך עורכת הסדרה החדשה.
לנדאו מבקשת להבחין בין ספרות ארוטית לספרות ארוטית-רומנטית, שהיא גלגול חדש של הרומן הרומנטי. אם תרצו, הרומן הרומנטי עם פירוט.
״אם ב׳חלף עם הרוח׳ הוא אוחז בה, מצמיד אותה אליו ומנשק אותה, ב׳אהבה ברחוב דבלין׳ הוא ישליך אותה לשולחן ויעשה בה עוד כמה דברים״, מדגימה לנדאו, ״אבל הפונקציה בשני הז׳אנרים זהה. הקוראות הן נשים, והריגוש שהסקס הזה מעלה בהן נובע בעיקר מהרצון של הפנטזיה, לתשוקה אמיתית ולאהבה אמיתית. הרבה מהספרות של ׳קטיפה׳ היא ארוטית-רומנטית. אני מניחה שאם היינו עושים מזה סרט פורנו, הרבה מהגברים היו פורשים מהצפייה. לעומת זאת, יש ספרות שבה התיאור הרבה יותר טכני. אפשר לומר שזו ספרות ארוטית-פורנוגרפית. אצל מאיה בנקס למשל, מחברת הטרילוגיות ׳התמסרות׳ ו׳עוצרי נשימה׳, בדומה לסדרה ׳חמישים גוונים של אפור׳, האקטים המיניים משוכללים ומפורטים יותר מהמהלכים הרגשיים״.
שבר שיאים. "חמישים גוונים של אפור". צילום: יח"צ
למה כיום אנחנו יותר מפורטים ולא מסתפקים במה שהיה ב״חלף עם הרוח״?
״החברה שלנו כיום מדברת ביתר פתיחות על מין, מיניות ואקטים מיניים. הזירה והשיח המיניים יותר מוחצנים. גברים הם כנראה מגדר מאוד ויזואלי, בעוד פורנו לא עובד טוב בקרב נשים. אותן, לעומת זאת, תופסת הספרות הארוטית. יש להן איזשהו צורך לדמיין ולבנות פנטזיה, כאשר הספרים האלה משמשים מעין פיגום לפנטזיות שלהן. במובן מסוים הספרות הארוטית של נשים משמשת תגובה או תחליף לסרטי הפורנו אצל גברים״.
ומה עם מדד הפדיחה?
״בקהלים גדולים הדבר הזה הפסיק להיות פדיחה. יש שיח ומועדונים סביב זה. יש קהל ויש כותבות. לדעתי בשלוש השנים הקרובות נראה המון ספרות מקור בז׳אנר, שהוא אחד הז׳אנרים החיים בספרות כיום ויש בו עלייה. אפשר להיות אופטימיים ולראות בו דלת כניסה אל הקריאה בכלל. אני מוצאת בזה תנועה מרתקת, ובעיני יש משהו מאוד נוגע לב בצורך של נשים להיאחז בעולם הפנטזיה הארוטית-רומנטית. אפשר לומר שיש בכך תשובה לשינויים בתפקידי המגדר״.
כבר בשנות ה־50
נועה סמלסון, עורכת ספרות התרגום ב״ידיעות ספרים״, מסכימה. רגע לפני צאת הכותר הרביעי בסדרה ״חמישים גוונים של אפור״, והפעם מנקודת מבטו של כריסטיאן גריי, היא אומרת: ״ספרי הארוטיקה לא מסתתרים, אפילו לא בעטיפה שלהם. לא תראי שקיעה או חיבוק, אלא דימויים חד-משמעיים. הם
מאת זוהר ארוך (1998), ששומר על מעמדו כספר המבוקש ביותר, בעיקר בקרב נשים.
ספרות שמרנית
כאשר ורד רווה־שמואל וגלי אבני־גילאור ייסדו לפני שנה וחצי את הוצאת ״א(ה)בות״, הרבה גבות הורמו. לא חסכו מהן את הספקות לגבי שאיפתן להוציא לאור ספרים שהן מאוד אוהבות, שאיש לא עושה זאת כאן, אף שהם מאוד מצליחים בעולם. אבל הבנות של ״א(ה)בות״ - שרק ספר אחד מתוך ה־15 שהוציאו עד היום ראה אור לפני חוק הספרים - גאות לספר שהן מכרו יותר מ־76 אלף עותקים.
רכש בולט בהוצאה היא הסופרת אילת סווטיצקי, שחתומה על הטרילוגיה הארוטית ״תחרה וצבע״, שמעניקה הצצה כנה במיוחד על החיים עם מחלת המאניה דפרסיה. זה עבד. עד כה נמכרו 35 אלף עותקים מהסדרה, חצי מהם של הספר הראשון שראה אור בינואר שנה שעברה.
הנתון הזה משאיר את עולם המו״לות עם לסת שמוטה, ובצדק. עוד ועוד הוצאות מבינות מה שהבינו שתי נשים שהגיעו מחוץ לעולם המו״לות, ובלהט, קוראים לילד בשמו, מה שמקשה מאוד על המתרגמים הישראלים, כי בעברית יש מעט מאוד מילים לכל לפיתה ואחיזה. לתרגם סקס זו בעיה, כי זקפה היא זקפה. הרבה מהכותרים התחילו את דרכם כדיגיטליים, שנמכרו באמזון ב-1.99 דולר וצברו קהל קוראים נלהב. רק אחר כך הם עברו לנייר, ואין כיום כמעט הוצאת ספרים בארץ שאין לה ליין כזה״.
נדמה שהחגיגה עולה מדרגה, אבל כבר בשנות ה־50 היו כאן עיתוני ״גמד״ ו״לגבר״, לצד ספרי הדרכה מינית. אחר כך הגיע ״בתה הצעירה של פאני היל״, מאת ישראל ישראלי, שראה אור ב־1964 ולימד חרמנות מהי. עשור אחר כך יצא ״אילונה - התקרבות״, מאת ישראל רינג, שנכתב במשלב גבוה מאוד וטבע מונחים כמו ״אמ״ז״ - איבר מין זכרי.
בהמשך היה אפשר למצוא ספרים כמו ״אישה סוררת - סיפורי מין ואחרים״, שחתומים תחת השם ״עמליה״ (1978), ״לא שם זין״ האלמותי של דן בן אמוץ (1979), ו״סוכן הוד מלכותו״ של דוד שחר, שיצא באותה שנה וטרם קם לו יורש הגון. הנה טעימה: ״הוא לפת את ראשה בידו האחת, תוך כדי נשיקה, כשהייתה לשונה שלה נדחקת וממששת בתוך פיו, שלח את היד השנייה במעלה הירך. הוא חש שהיא גוהרת עליו ברגליים פשוקות, ונשענת בשתי ברכיה על המיטה ברכיבתה עליו. כשהגיעה ידו הלופתת וממשמשת במעלה הירך אל פינת המפשעה שלה, הרגיש לתדהמתו שאין לו צורך להתריע באצבעותיו את התחתונים ההדוקים לפלחי העכוז״.
וכמובן, אי אפשר לא להזכיר את מובילי הז׳אנר מזה עשורים רבים, הוצאת ״שלגי״ עם ספריהן של אן מאטר וג׳ניפר הייוורד, אשר הקוראות מחכות לספר הבא שיצא מבית מדרשן; את ״אור עם״, עם ספרי המלכה הבלתי מוכתרת נורה רוברטס והכותבות לינדה הווארד ומייב בינצ׳י; ואת ״מועדון האהבות של רחוב אמסטרדם - סיפורים לוהטים ומתכונים מטריפים שנכתבו על ידי שתי ישראליות ידועות״ מאת זוהר ארוך (1998), ששומר על מעמדו כספר המבוקש ביותר, בעיקר בקרב נשים.
ספרות שמרנית
כאשר ורד רווה־שמואל וגלי אבני-גילאור ייסדו לפני שנה וחצי את הוצאת ״א(ה)בות״, הרבה גבות הורמו. לא חסכו מהן את הספקות לגבי שאיפתן להוציא לאור ספרים שהן מאוד אוהבות, שאיש לא עושה זאת כאן, אף שהם מאוד מצליחים בעולם. אבל הבנות של ״א(ה)בות״ - שרק ספר אחד מתוך ה־15 שהוציאו עד היום ראה אור לפני חוק הספרים - גאות לספר שהן מכרו יותר מ־76 אלף עותקים.
רכש בולט בהוצאה היא הסופרת אילת סווטיצקי, שחתומה על הטרילוגיה הארוטית ״תחרה וצבע״, שמעניקה הצצה כנה במיוחד על החיים עם מחלת המאניה דפרסיה. זה עבד. עד כה נמכרו 35 אלף עותקים מהסדרה, חצי מהם של הספר הראשון שראה אור בינואר שנה שעברה.
הנתון הזה משאיר את עולם המו״לות עם לסת שמוטה, ובצדק. עוד ועוד הוצאות מבינות מה שהבינו שתי נשים שהגיעו מחוץ לעולם המו״לות, ובלהט, עבודה קשה והמון אמונה הוכיחו שיש מקום לספרות ארוטית, שיש קוראים לספרות רומן רומנטי, ואין בזה טיפת בושה.
״יש לנו אג׳נדה ברורה: לאפשר שפה אחרת לפנטזיות של נשיות, אהבה, סקס והחופש לבחור מה שבא לי לקרוא בלי שהבחירה תתייג אותי״, הן אומרות. ״אנחנו חושבות שהשיח כיום על ז׳אנר הספרות הרומנטית לוקה בגבריות יתר. הוא מדבר בשפת מדדי האיכות הגבריים, גם כשנשים משתמשות בו. אומרים שמדובר בספרים רדודים וטיפשיים לנשים חרמניות. שהספרים בז׳אנר הם רגשיים בהגדרתם, עם דרמות גדולות, כאבי לב ואהבה שורפת. כל אחת מהמילים הללו נתפסת כנשית ובהכרח נחותה. מבחינתנו מי שמתעקש להגדיר סוף טוב ואהבה גדולה על סוגיה השונים, קונבנציונליים יותר או פחות, כאלמנטים ספרותיים נחותים לא מדבר בשפה שלנו ושיתכבד וילמד את השפה. הרי יותר קל להגדיר שימוש בשפה רגשית כהיסטריה נשית, שאז אין צורך לשנות זווית ראייה״.
קצת מספרים: בשנת 2013 נמכרו ברחבי העולם ספרי רומנטיקה ביותר ממיליארד דולר. 84% מקוני הרומנים הן נשים. 41% מהן בנות 31־50. ״בז׳אנר הרומנטי יש סופרות נפלאות ומשובחות שטוות עלילות מורכבות ודמויות נפלאות״, אומרות רווה־שמואל ואבני־גילאור. ״הוא נכתב על ידי נשים, בשביל נשים. להגדיר את הז׳אנר כולו כארוטי רק משום שכחלק ממערכת היחסים יש גם סצנות סקס זה אולי מוכר, אבל המשמעות היא חוסר הבנת עולם הסיפורת הרומנטית ופספוס עולם שלם״.
על אף האריזה האמיצה, תפקידי הדמויות הם קמאיים־מסורתיים. "בסופו של דבר הפנטזיה חוזרת למקור: גבר, חזק, חסון, יצרי, כוחני ושתלטן. הוא, כמובן, יכול להציל את האישה, כי הוא האביר. הייתי מצפה שיימצא יזם הייטק או גיק־ על, ואין. הגיבורים בלשים, חיילים, שוטרים או אנשי עסקים עשירים וחזקים בחליפות. כשהם פושטים אותן, השרירים משורגים״, אומרת לנדאו. ״יש להם בדרך כלל כסף והם יכולים לשאת את הגיבורה על כפיים, וזה משהו שכנראה מדבר אל הרבה מן הקוראות: היכולת של גבר לדאוג להן ולטפל בהן. האקטים המיניים הם סוג של בונוס, לא הדבר עצמו. הדבר עצמו הוא בסופו של דבר הפנטזיה על האביר. יש פה כנראה ביטוי לאכזבה מהגבר המציאותי, זה שאנחנו יצרנו״.
והנשים בספרות הארוטית־רומנטית?
"תמיד רגישות, תמיד נושאות כאב או דרמה מיחסים קודמים, ומערכת היחסים הארוטית אמורה לרפא בהן משהו. הן בדרך כלל יפות, אבל לא מושלמות. אם הגיבורה קצת שמנמנה, הגבר יסביר לה כמה היא מושכת עם השדיים הגדולים והירכיים הרכות. זה מאפשר לקוראות להזדהות איתה. הגיבורה לא מאוד מצליחנית, אבל תמיד מודרנית, עם חלום להיות סופרת או מעצבת. בשלב מסוים היא פוגשת את איש המערות הקדמוני ונמשכת אליו מאוד, נבהלת מזה קצת, ואז מגלה כמה זה טוב להיות אוהבת ונאהבת על ידי גבר שפותר לה את הבעיות. הדבר האמיתי הוא לממש את הפנטזיות במסגרת מערכת יחסים רומנטית ומחייבת שמסתיימת בחתונה. בסופו של דבר הספרות הזו היא מאוד שמרנית".