״ארבע רכבות, שלוש חתונות והיעלמות״, זולא, צ׳כוב, קריין, קונן־רויל, תרגום: אמרי בארטפלד, גל נולמן, רחלי סעיד, זיקית(מיני זיקית), 112 עמ'
בתקופה האחרונה נגלות הוצאות עצמאיות קטנות, שעורכיהן אינם מוותרים ל״מצב הכלכלי״ ולדלות התרבותית שפשטה בחנויות הרשתיות. הריאקציות המבורכות עושות את שלהן בקרב מי שהרעב ליצירה איכותית מצית בהם אש אמביציוזית. מה שנשנק מתחת לפני הקרקע, עולה עתה ותוסס מעל פני השטח. הוצאות כמו ״נהר״, ״סנשיק ספרים״, ״סמטאות״ ו״זיקית״ מתוות מגמות עשייה חדשות, פרי רצון טהור לעשות את השבר שנהנים לעשותו, בתוספת נחישות שאינה חותרת לרווחים גבוהים דווקא.
חופש הפעולה של הוצאה קטנה ועצמאית מאפשר לעורכים לבטא את עצמם בדרכים מקוריות. אוריאל קון ושירה חפר מציגים יצירתיות בעריכה, באופן שרוב עורכי ההוצאות הגרולות יכולים רק לפנטז עליו. במקרים הנדירים האלה הספר הינו בעצם יצירה של העורך. המיניאטורה המלבבת בצורת ספרון המאגד ארבעה סיפורי רכבת היא מעשה עריכה כזה, המעורר השראה ושמחה על עצם קיומו. העריכה אינה מתבלטת כאן על חשבון התכנים, אלא משרתת אותם. נתחיל במחיר הספר: 30 שקל. אין כאן טעות. מחיר ירחון ייעודי שמודפס בצבע על נייר מבריק נע בין 20 ל־30 שקל. ובמחיר הזה מציעה סדרת ״מיני זיקית״ ארבעה סיפורים קצרים מעטם של סופרים נודעים מרחבי העולם, בתרגום מוקפד ובעיצוב שנועד להנאות את העין המבקשת טעם טוב. מה יוצא להם מזה?
אתר ההוצאה מספק תשובות שהעולם הקפיטליסטי יתקשה לעכל. ״זיקית מבקשת להמציא חוקי משחק חדשים בזירת הספרות הישראלית: מחירים אחידים. הפצה שתשים דגש על תוואי החנויות העצמאיות שנותרו במדינה (...). אנו סבורים שכל מי שיש לו טעם ספרותי עצמאי יכול גם בלי הון התחלתי לפתוח הוצאת ספרים, וזה מה שבאנו לעשות״. אוריאל קון ערך בעבר את ״סמטאות״ המצוינת, ששמרה על קו איכותי וייחודי, בעיצוב כמו בתכנים.
בחזית הספרון ציור בשחור קליל של רכבת קיטור אצה בנחת לקראת הקורא. הפונט של הטקסט מרווח וקריא, וכל הספר כה מזמין למישוש וקריאה. ההסתייגות השולית מן היצירה המו״לית שלפני היא משם הספר. שם שמתחנף לפופולריות, על בסיס שם הסרט ״ארבע חתונות ולוויה״. והרי הספר לא זקוק לפרפרזה המיותרת, כי הוא מוגש בעידון רב.
עכשיו באים הסיפורים הפורשים התרחשויות בתוך קרונות רכבת. ועלילה הצומחת בתוך רכבת מעלה בקורא התרגשות לקראת הבלתי צפוי, ולתהפוכות רומנטיות או קונספירציות של מתח. סופרים מן המחצית השנייה של המאה ה־19 ומתחילת המאה ה-20 אהבו לספר על מרחקים שבני אדם עושים ברכבות. לפני שהטיסה הפכה לנגישה, הרכבת הביאה בני אדם מארץ לארץ, ובזיכרון הקולקטיבי היא נותרה אפופת קסם.
בשלוש רכבות הנוסעות כאן יושבים זוגות שזה עתה נישאו. אמיל זולא מספר על זוג צעיר ומאוהב שמחפש פרטיות בעידן שבו עיני זרים בולשות אחר כל רמז למגע. טיול ירח הדבש הצנוע הופך לסיוט שהם נפטרים ממנו בחסות קרון הרכבת. אנטון ציכוב מספר על חתן כה מאושר עד כי הוא עולה בריצה לרכבת אחרת מזו שבה נוסעת אשתו הטרייה. ציכוב אוהב את החתן העולץ שלו, וכך גם כל יושבי הקרון שאליו הוא נקלע. סטיבן קריין מושיב ברכבת האמריקאית זוג נוקשה ושתקני, שזוגיותם תבוא לידי ביטוי רק כשיגיעו למחוז חפצם, שם יש לבעל הצעיר מעמד. והסיפור האחרון, כיאות ליוצרו של שרלוק הולמס, פותר חידה בלשית על רכבת שנעלמה. ארתור קונן־רויל דלה אותו מן העיתונים שקרא. ואולי בדה אותו?
כל טוב לך, זיקית יקרה, בציפייה לספרך הבא.
על עצמו
האם רק יהודים כותבים על עצמם? על סדר יומם, על החולצה שלבשו, על מה אמרה אמא ובישלה (כשבישלה)? אילו הייתי סטטיסטיקאית, הייתי קובעת שכן. רק יהודים מתעקשים על ריבוי נתונים, כאילו זה מה שיהפוך את האוטוביוגרפיה לתעודה שתייצג דור. באחרונה תורגמו אוטוביוגרפיות של סופרים יהודים מהגולה. אני מניחה שיהדותם של הכותבים היא שדחפה את ההוצאות להשקעה בתרגום טקסטים, שהמילה ״ישראל״ נזכרת בהם. ״כישלון קטן״ של גארי שטיינגרט (מאנגלית: יואב כ״ץ, סימנים, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 383 עמ') מעניין במידה ומשעשע פה ושם, אבל הוא לא יודע לשתוק. הוא מפטפט והוא מלא בעצמי המנדנד שלו, שנולד בברית המועצות והובא לארצות הברית ובגר שם. המעברים בחייו לא הפכו אותו להוגה דעות, אבל הוא יכול לבדר קהל יהודי שנמנע, משום מה, מעלייה לישראל.
עטיפת הספר "כישלון קטן". צילום: יח"צ
עוד על עצמו
לכאורה זהו ספר על אהבה כושלת, אבל בעצם זהו טקסט של סופר מלא בעצמו. אף כי הוא קורא לגיבורו בשם בדיוני, בגב הספר כתוב ששתי נשים גרמניות תבעו את הסופר מקסים בילד על כך שהספר מבוסס על דמויותיהן. אז אולי זה לא הסיפור האוטוביוגרפי של הסופר שהתאהב באישה ממוצא טורקי (והוא מתעקש להגיע אל שורשיה היהודיים), אבל הפרטנות המעיקה של היום-יום במינכן אינה מעניקה לו ממד ספרותי דווקא. היומרה להיות מה שאינו מתבטאת גם בהדבקת סיפור שבתי צבי לעלילה. מן המסופר עולה בעיקר אטימותו של הגבר, המספר, יהודי, איך-לא.
(״א דה״ מאת מקסים בילר, מגרמנית: מיכאל דק, סדרת טרמינל [ספרים שקורים עכשיו], עם עובד, 168 עמ')
עטיפת הספר "אסרה". צילום: יח"צ