״קול הדברים הנופלים״, חאן גבריאל ואסקס, מספרדית: פרירה פרס־רניאליבהר,255 עמ'
לפי מה נבחר ספר להתייחסות השבועית? ישנם גורמים חיצוניים, כמו החום הלח הסוגר על קירות הבית מבחוץ.
הרי מלכתחילה יום קיץ ישראלי אינו מתאים לפעילות שקולת דעת. אבל על התעוקה הפנימית, שעמה מתעורר אזרח ישראלי מדי יום, הוטלו בסוף השבוע שחלף עוד סלעים עצומים שמחצו את הנפש. והיא, הנפש המותשת, לא נותר בה מקום להרחקה.
החדשות נורו לפרצוף, שהתרומם לרגעים מספר, שבמקרה או שלא במקרה נשא את הבותרת ״קול הדברים הנופלים״. שם יפה, עצוב. כותרת פואטית על תמונת עטיפה שלא נועדה למשוך קוראים הנוהים אחר הפופולרי. צללית אטומה של קו רקיע עירוני, הרים ברקע ושמיים. בעיקר שמיים. שילוב נתוני מצב רוחה של האזרחית עם נתוני הספר המסוים יצר פגישה רלוונטית באובה.
הרומן של חואן גבריאל ואסקס, סופר קולומביאני יליד 1973, נטוע בבוגוטה הבירה. דומה שהעיר היא מפת הנפש של הסיפור ומרכז האנרגיה שלו, שממנה הוא נמלט ואליה הוא שב. תיאורי הרחובות והכיכרות, כולל המיית הפעילות שבהם, מציירים חתיכת עולם לא מוכר, מסקרן. בהמשך יתברר שגם אם הנוף הקולומביאני הזר בה שונה מנופי ישראל, דבר מה מרכזי בחוויית החיים זהה לחלוטין.
ואסקס מרבה לעסוק בתחושת הפחד המלווה את התושבים במקום שבו מדי שבוע אירועים אלימים מתרחשים -פוליטיים ופליליים. באחת ההתנקשויות המאוחרות, כמו בהילוך חוזר, נפצע אנטוניו עצמו, המספר.
מרכז הכובד של ההתרחשות מצוי בשנות ה־80 של המאה הקודמת בקולומביה, תקופה שבה שלט הפחד ברחובות העיר. אימת העולם התחתון, שהונהג בידי ברון הסמים פבלו אסקובר, הנהיגה את חיי התושבים בבירה. אסקובר יזם התנקשויות פוליטיות, גרם לרצח שלושה פוליטיקאים לפחות, הפעיל פיגועים עירוניים במסגרת מלחמה בארגוני פשע מתחרים ואף הפיל מטוס על נוסעיו מתוך מחשבה מוטעית שהמועמד הבא לנשיאות נמצא על סיפונו.
ואסקס מתייחס לערעור הביטחון האישי כאל ציר רגשי המחבר את הדמויות. אנטוניו שוכח את משפחתו האהובה כשהוא נבלע בליל העלאת זיכרונות משותפים עם מאיה, אישה בת גילו, ששורשי הנוירוזות שלה דומים לשלו. הציר הנוסף, שאליו ואסקס קושר את המסופר, נוגע לתעופה, לטיסות, לאסונות טיס. אסקובר השתמש בטייסים כדי להעביר את מטעני הקוקאין שלו לארצות הברית.
אנטוניו, בוגר משפטים, נשוי ואב לפעוטה, חוקר את עברו של
טייס כזה. שמו היה ריקרדו לוורדה, והוא נתקל בו במקרה במועדון ביליארד בעיר לאחר שלוורדה, המבוגר מאנטוניו, יצא מהכלא שבו שהה 20 שנה. היריבות האקראית שתצמח בין השניים תגרום לאנטוניו לסטות ממסלול חייו התקין. ״החוויה, הדבר הזה שאנו קוראים לו חוויה, אינה רשימת המצאי של כל הבאבים שלנו, אלא האמפתיה הנלמדת כלפי כאבו של הזולת״, חושב אנטוניו.
ואסקס נשאל רבות על השפעת גארסיה מארקס על כתיבתו, ואף שאינו מכחיש את קיומה, הוא מסתייג מן הקרבה אל המאגיה שמייחסים לו. בספר שלפנינו, השלישי מבין הרומנים שכתב, דומה שקשה לו להימנע לחלוטין מן המורשת הספיריטואליסטית. למרות אחיזתו האיתנה במציאות ובאירועיה, יש בכתיבתו מחויבות לסממני הכתיבה הדרום-אמריקאית. הגורל שב ומופיע בסיפור, גם אם אין קוראים לו בשמו. מחזוריות האסונות, הביקור הסוריאליסטי בגן החיות הנטוש של אסקובר, נגיעות הפאתוס ועודפי התיאורים הפואטיים, כל אלה נובעים מן המחויבות לקרקע הספרותית שממנה צמח הכותב. לעתים נדמה שחיבורי העלילה מאולצים בגלל אותה מחויבות. ועם זאת, הספר מרתק מפני שהוא חושף מקום רחוק ובה בעת הוא נוגע במפתיע בנפש הישראלית למודת החרדה מפני פינת הרחוב הבא.
זר בארצו
בהיותי ״עדה חסרת מגן״, לפי סטפן צוויג, לאירועי סוף השבוע שחלף, חיפשתי מאחזים של מבט מנוסה ונטול אשליות ושלפתי את ספרו של צוויג ״העולם של אתמול״ (מגרמנית: צבי ארד, זמורה-ביתן, 1982, 317 עמ׳).
צוויג, יהודי אוסטרי, היה הסופר הנודע ביותר בארצות הדוברות גרמנית בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת. לאחר שעלו הנאצים לשלטון עזב את מולדתו. הוא ראה את עתידה של אירופה באופן כה חד, ער שבריחתו מזוועות השלטון הנאצי, בעודו נתון לדיכאון מחריף, הסתיימה בהתאבדות בברזיל. בפברואר 1942 בלע מנת יתר של גלולות שינה בחברת אשתו השנייה. הוא היה בן 61, ויומיים קודם לבן השלים את כתיבת האוטוביוגרפיה שלפנינו. הוא הותיר הודעה: ״עריף לסיים בזמן הנכון ובדעה צלולה חיים שבהם פירושו של מאמץ אינטלקטואלי היה חדווה טהורה, והחופש האישי היה לטוב הנשגב על פני אדמה״. בהקדמה לספר כתב: ״גדלתי בוינה, המטרופולין העל-לאומית בת האלפיים, ונאלצתי לנטוש אותה כפושע (...) יצירתי הספרותית בלשון שנכתבה בה נשרפה לאפר (...) וכך איני שייך עוד לשום מקום. זר אני בבל מקום, ולכל המוטב אורח. וגם המכורה שבחר לבי, אירופה, אבדה לי, לאחר ששלחה יד בנפשה וביתרה עצמה בפעם השנייה במלחמת אחים. על כורחי הייתי עד לתבוסה שאין נוראה ממנה של התבונה, ולניצחון הפרוע ביותר של החייתיות בכרוניקה של הימים״.
ובאחד הפרקים האחרונים בספר כתב צוויג: ״חוק בלתי מעורער הוא בהיסטוריה, שדווקא בני הזמן אינם מבחינים בתנועות הגדולות הקובעות את פני זמנם, כבר בראשיתן (...) זובר אני כי באחד הימים (...) בא מכר והתאונן כי מינכן שוב אינה שקטה. במיוחד פעיל שם תועמלן פראי, היטלר שמו, המכנס אסיפות המלוות מכות נוראות, ומסית בצורה הוולגרית ביותר נגד הרפובליקה והיהודים״.
"העולם של אתמול". צילום: יח"צ