אחד ועוד אחד, ג'וג'ו מויס, מאנגלית: קטיה בנוביץ', ידיעות ספרים, 407 עמודים



תמול ברחתי לתוך ספר שלא דרש דבר, אלא להיות נחמד. באותה מידה יכולתי לרבוץ מול קומדיה רומנטית מהסוג האנגלי. לא, מה פתאום מהסוג האמריקאי?! לבריחה נחוץ תחכום מינימלי. אלא שסרט טלוויזיה נמשך רק שעה וחצי, והספר “אחד ועוד אחד" סיפק את סחורתו במהלך יום קיץ אחד ארוך. קריאת הבריחה הזאת אישרה כי חלקים מסוימים בנפש הקוראת עדיין בני 18. הסיפור על ג'ס, אם יחידנית, העניק מסתור מושלם מפני אוגוסט 2015. בחייה של משפחת תומאס, אישה אחת ושני ילדים, נמצא כל הדרוש להדחקת הצרות של כל המזרח התיכון. להשלמת הטעם נמזגים לעלילה גם הייטקיסט עשיר שנקלע לצרות, מסרים חברתיים חיוניים, וסיפור שרובו מתרחש בגשם בין מרחבי אחו בריטי. 
 
לא הזדמן לי ליהנות מתרגומי שני להיטים קודמים של מויס (עד כה היא כתבה 11 רומנים רומנטיים, אחד מהם מכר יותר משלושה מיליון עותקים ברחבי העולם). סביר להניח שגם הם בנויים מחומרים הממגנטים נשים שנמאס להן ללמוד מהניסיון. תנו להן ולי רומן על בחורה אופטימית, שאבי שני ילדיה (הבכור הוא בכלל לא שלה, אלא של נרקומנית אנונימית) נוטש ומשאיר אותה בלי אמצעי מחיה. תנו לכולנו סיפור על אישה צעירה, לא יפה במיוחד, לא גבוהה אך חזקה בגופה ונחושה בנפשה, המתפרנסת מניקוי בתי חוף של עשירים ביום, ובלילה מגישה בירה בפאב. תנו לנו אותה כשהיא מחנכת את ילדיה הלא־שגרתיים כמיטב יכולתה. הבכור, תיכוניסט גותי המאפר את עיניו וסובל מהצקות של בריוני השכונה; הקטנה, תלמידת יסודי ממושקפת שמצטיינת במתמטיקה, אוהבת מספרים ומקיאה בנסיעה מהירה. הגישי לנו, ג'וג'ו יקרה, את הבחור שיציל את המשפחה השורדת הזאת. עצבי לנו את החנון, גאון המחשבים הגרוש, שעשה אקזיט ולא חסר לו כלום חוץ מעורמה. 
 

שמה המלא של הסופרת, בלונדינית בעלת מראה אנגלי מצוי, הוא פולין שרה ג'ו מויס. היא נולדה בלונדון, זכתה במלגה ללימודי עיתונאות והועסקה בעיתונים שונים עד שהבינה שהרומנים שלה מפרנסים אותה היטב. היא מתגוררת עם בעלה העיתונאי ושלושת ילדיה בחווה באסקס, אזור ירוק מאוד צפונית–מזרחית ללונדון. איך היא עומדת בעומס כל הטוב הזה?
 
פרטי חייה של מויס מעניינים, כי אין ספק שהיא מכירה את הצורך בבריחה לסיפור רומנטי כתוב היטב. עלילת הרומן רבת תפניות כמו–מציאותיות, ובמצטבר הן גדושות מדי, אבל אף קוראת לא תניח לכך לקלקל לה את החוויה. כל צומתי הסיפור וסיבוכיו מתחברים ומותרים כראוי, כמו מפת כבישים מדויקת של האי הבריטי המלבב. בשלבים האחרונים של הרומן אפילו חשבתי לקפוץ לשכונה של ג'ס הגיבורה ולהקיש בחביבות על דלת. 
 
באותה הזדמנות הייתי שמחה ללחוץ את ידה של הסופרת עצמה, תוך שאני מסתירה היטב את קנאתי. שתיהן, ג'ס וג'וג'ו, ודאי שותות עכשיו תה במטבח החמים שבעיר החוף הבריטית. מויס בחשה לסיפורה את כל החומרים הנכונים: ילדים לא־שגרתיים - הגונים, מצחיקים ועצובים, כלב מצחין ואהוב, שכונה רעה שיש בה אנשים טובים, מאבק כלכלי חסר סיכוי של אם יחידנית שרוצה לספק לילדיה את הטוב ביותר, מעידה מטופשת של בחור עשיר בעל לב זהב ונסיעה ארוכה מן החוף הדרומי של הממלכה המאוחדת ועד לאברדין שבצפון סקוטלנד. כשנושאים כלליים כמו משפחה, אהבה ואמון מקבלים את הפירוט הספציפי שלהם, נוצר סיפור עם הרבה בשר. זה כולל את השווארמה שההייטקיסט התעקש לאכול בדוכן דרך מפוקפק. אחר כך עצר בחטף לצד הדרך וג'ס רצה אליו עם נייר טואלט. אין ספק שצרות של גיבורים רומנטיים משכיחות צרות של קיץ ישראלי.

מפלט הליריקה

ספר פרוזה דקיק, גדוש במבעים פואטיים דמויי טראנס חושני. הטקסט זקוק לסבלנותו המפענחת של הקורא, עד שיפריד הזיה מתמונת מציאות. דמויות מופיעות מתוך אגדה פנימית של הכותב, מתוך חלום, מתוך ההיסטוריה של העמים. מיתולוגיות ים–תיכוניות שזורות בסיפורי תורה, צוענים סובבים בדירת המספר שאליה מזדמנים יחדיו ניטשה, דרווין, דנטה ואפלטון. תמונות נוסח פליני עולות אל הדפים. רק בפרק 26 מובאות העובדות הפשוטות המניעות את הפואמה, שכולה שיר אהבה מעונה של הומו לידיד סטרייט שהכיר בטירונות. הסופר והמשורר, פָּיָאם פֵיְלִי כתב את “אני אצמח ואניב פירות; תאנים" (מפרסית: אורלי נוי, סדרת ושתי, רסלינג, 106 עמ') בעקבות התנסויותיו במלחמת עיראק–איראן. בהיותו הומוסקסואל הוא מצוי עתה בבריחה מאיראן. 


צילום: יח"צ

אברהם הפנר


בחודש הבא תמלא שנה למות אברהם הפנר (1935־2014), סופר ואיש קולנוע פורה, שיצירתו מתייחדת במקוריות שאינה מתחשבת בקונצנזוס. הפנר היה מורה נדיב, שפתח שערים לתלמידי קולנוע, וספרו “סינימה נייר, עיבודים מספרות לקולנוע" (הוצאת מנדלי מוכר ספרים ברשת), עלה עתה לרשת. הספר נכתב ב–1999 והוא מבוסס על סמינר שהעביר הפנר בלוזאן, שווייץ. 13 פרקים, שכל אחד מהם מתייחס לקטע מיצירה ספרותית של אחד מגדולי הסופרים האירופים במאה ה–20. זהו “מורה דרך טכני" או “מכתב", לפי הפנר, המיועד לתלמידי קולנוע ואף לקהל הרחב, הפטור משיעורי הבית. ברצותו להגדיר את ספר ההפעלה לתסריטאים, הוסיף הפנר: “הדפים הבאים מכוונים בעיקר אל מי שנהגנו לקרוא פעם ‘בני הנעורים', כולל חובבי האמנות השביעית בתחילת דרכם, גם אם הם במקרה בני 60". 



צילום: יח"צ