המאבטח מיד לא מצא חן בעיני.
מיד אחרי "יש לך נשק?" הרגיל והטוב, ואחרי הבדיחה התפלה כתשובה, הישיר המאבטח מבט, כאילו אנחנו עוד לא רשאים לעבור אותו בדרך אל מתחם החתונה, ושאל:
"מישהו נתן לך להעביר משהו?".
התבלבלת, חבר. זה מה שאמרתי לו. זה הגיוני, לא? מאיפה בא ה'מישהו נתן לך להעביר משהו?' הזה של נתב"ג? עוד מעט יביט בסט־חמישה־כלי־קריסטל־מהודרים שהבאנו מתנה וישאל אם ארזנו לבד. אתה רק מאבטח, רבאק. תסתכל שאני לא פוטנציאל מוות ותן לעבור.
חם רצח, אני מזיע ועוד לא זזתי מהמיזוג באוטו, ושם בפנים יש קוקטיילים קרים, שמעתי שמנטה עם וודקה נכנס לאופנה, וזה היה יכול להיות נהדר, על ההתחלה שני וודקה עם מנטה. דמיינתי צבע תכול כזה. ועלה רענן שט למעלה. אבל המאבטח דמיין דברים אחרים.
במקרה הגיע זוג נוסף אל עמדת הכניסה, והמאבטח, חנוט בחליפה זולה של עובדי אבטחה, והכרס שלו מוקפת נרתיקי טלפון סלולרי, נרתיק מכשיר קשר, נרתיק אקדח, ועוד משהו, השד יודע מה, הורה לליאת ולי:
"תמתינו בצד".
וכבר פנה באדיבות יבשה אל הזוג המגיע, "יש נשק?".
"מה זה להמתין בצד? מי אתה?", התרגזתי.
ליאת משכה במרפקי. כמעט הפלתי את סט החמישה־כלי־קריסטל־מהודרים.
הזוג השני נעץ בנו עיניים אטומות, מתנכרות. כאילו עבר מיד לצד של המאבטח. אנחנו מאותו צד, לא? אורחים של החתן, שימי, או של הכלה, אורנה. לא?
"אדוני, בבקשה, המתן רגע בצד", נקש קולו של המאבטח. משהו בצליל לא מצא חן בעיני. קשיחות מחוספסת. כנראה היה בצבא במשמר הגבול, התרגל להתעלל בפלסטינים חסרי ישע, אחד מאלה שעושים לנו בושות בתקשורת העולמית, ועכשיו - מתגעגע.
ליאת פשוט גררה אותי הצדה. לאורך היד שלפתה אותי התקשחו כל השרירים. טוב שלא היה לי פטיש באותו רגע. הרגשתי שאני מאבד שליטה.
הזוג השני השיב שאין ברשותו נשק, והגבר, בתנועה שהפכה אוטומטית במדינה המחורבנת הזאת, עם 100% מסים על כל העבודה שעצמאי מרוויח, הניף ידיו לצדדים כדי שהמאבטח יחלוף לאורך גופו עם גלאי מתכות. ממתי הפכנו שפנים עלובים כאלה? באמצע מתחם חתונות בלב הפרדסים בלב המדינה, אנשים מרימים את הידיים הצדה, בהסכמה רופסת, כאילו זו זכות של כל אדם לבדוק אותם. מה, אזרחים אצלנו הם סוחרי סמים שנתפסו הרגע?
היו לגבר שני כתמים של זיעה בבתי השחי. כבר. שנייה מחוץ למכונית, וכבר. המאבטח הזה לא קולט כמה חם? מי מתחתן אחר הצהריים באוגוסט? למה לחפש דילים זולים כשמדובר בחתונה שלך? אבל זה שימי... לתינוקות שלו הוא יקנה בגדים יד שלישית. מסין.
הזוג המזיע עבר. הבנתי שהם כבר בקוקטיילי המנטה. ואני מול מיסטר ביטחון.
מר רמבו הביט בי בנוקשות. הרים את מגלה המתכות שלו וביצע תנועת רמיזה. שארים ידיים לצדדים. ארים ידיים לתוך הצוואר שלך, יא אפס, רבע ברוס וויליס, השוטר אזולאי.
אבל ליאת, מהצד, כמעט כרתה לי את היד במשיכת הרגעה. היא גם חייכה אליו, מתחנחנת. גם לה התחשק כבר להיות בעמדת הבר החופשי. מכיר אותה. אבל לי התחשק להתעכב קצת בעמדת העקרונות.
"תקשיב", הבהרתי לרמטכ"ל החדש, "אני בסך הכל חבר טוב של החתן ובאתי עם מתנה לחגוג ביום המאושר שלו. זה לא מחסום בקלנדיה, כן? באתי לחגוג עם חבר שהיה איתי שלוש שנים בגולני, לא במשמר הגבול".
"גולני?", התעורר ראש המוסד, "אני צנחנים. שונא אתכם, גולני".
"בבקשה תבדוק אותנו ותן לנו לעבור", התערבה ליאת. קול מעצבן, של נקבה מתחנפת.
דקה מתוחה עברה. הוא עם המד מתכות עלי, מנסה להרגיז אותי. עובר על בד החולצה שלי בלי למהר, והבד הזה, נראה לי ניילון אטום לזיעה, שליאת שכנעה אותי שיושב עלי בול, מצטרף לעינוי.
"בבקשה לעבור", זז המטכ"לניק מאנטבה הצדה.
צנחנים, מה? שונא גולני, מה?
לא היה קוקטייל מנטה. לא הגיעה האופנה החדשה לצוות הבר בשקל שהשיג שימי. אבל קיררתי עצמי במשהו אחר. אמרתי לברמנית, "תמזגי, תמזגי, אין לך מושג כמה עלו המתנות", וחשבתי לעצמי, "ועוד בחנות בלי שום תווי מועדון, תווי קנייה, תווי הנחה. נטו נשיכה בכיס שלי". הברמנית חייכה בלי הבעת פנים מצורפת. עם חזה כזה היא לא נדרשה להפגין סימפתיה או יכולות מזיגה. ליאת לקחה ערק נקי עם כוס קרח בצד והתחילה לחפש את הכיסאות שלנו.
נהייתה כבדה קצת, ליאת, רק לשבת בראש שלה. לפני שנתיים, כשהכרנו, סיפרה לי איך היא קורעת את הפארק בריצות. "ולא בגלל הגזרה, שהיא תמיד טובה. כי אני אוהבת לרוץ". בטח.
ניגשתי אל שימי ואל מגדל האדם שהשיג לעצמו, משהו בגובה שלו, אורנה, בחירת הלב, ולחצנו ידיים, ונאלצנו להתחבק. כל טיפת זיעה שלי הכירה על החליפה שלו טיפת זיעה שהשאירו המתחבקים הקודמים. "אולמי הסאונה הזולה". ככה נדמה לי קראו למקום הזה. בטפסים של התלונות ההדדיות, של המאבטח ושלי, אחר כך, היה רשום השם הרשמי, "חצר הפרדס הקסום". קסום... אימון חטיבתי בצאלים יותר קסום. במיוחד בצהריים בשמש.
אחרי טקס ההיכרות והרחיצה בריחות גוף של כל חבריו של שימי וכל הבאים לשמוח בשמחתו נגררתי אל השולחן שלנו. יופי. הושיבו אותי ליד איזה דוד קשקשן, איזה קבלן שעבד עם שימי ובת זוגו המתפעלת מסלט החצילים, ועוד משפחה מהדרום, שאספו בלהיטות את פקקי הבקבוקים. בשביל איזו הגרלה.
"אסוף מאה בקבוקי משקה קל ואולי תזכה בחיים".
"אני קופץ שוב לבר," אמרתי לליאת, "ולשירותים. שאביא לך משהו?".
"מהשירותים?", צחקה ליאת. בדחנית.
"משהו?", חזרתי על השאלה בקול חמור יותר.
"לא, חמוד. אני מסודרת. תחזור ונירגע. אם לא יהיה לך טוב פה נחתוך".
הסתכלתי על הסכינים שהיו אגודים בסכו"ם העטוף מפית בד סגולה, צרורים בצרור החיים, ונזכרתי במאבטח. שונא גולני, מה?
הלכתי לברמנית עם החזה הכמעט גלוי, ודרשתי יין וגם, בצד, קוקטייל.
"איזה?".
"לא משנה איזה", התעצבנתי. אם לא היה כל כך חם הייתי זורק לה משפט, לראות אם היא בעניין. אבל היה חם. חם רצח. והיה לי חשבון לסגור. עברתי בשירותים והוספתי לקוקטייל משהו מחומרי הניקוי. בוא נראה לאיזה מותק יהיה כאב הבטן הכי גדול.
הוספתי מנוזל ירוק, מאבקה לבנה, וערבבתי במקל הקוקטיילים הקטן. בקטנה. חס וחלילה שאני לא אתעסק עם הרעלה באמת.
המאבטח, יוני נתניהו של כוחות ה"יש לך נשק?", היה עסוק בחסימת אורחים חדשים. אידיוט. ניגשתי אליו והושטתי את הקוקטייל, "זה לסגור יפה מה שהיה בינינו קודם. חם מוות. התעצבנתי".
הוא הביט בי במבט קר. הוא לא זכר אותי כלל. רבע שעה והעולם הביטחוני שלו כבר היה מוצף מקרים חדשים.
"אני גולני? אתה צנחנים? אתה שונא גולני?", הזכרתי לו. וממש הנחתי לו את הקוקטייל עשרה ס"מ מהפנים שלו. הוא זז בתנועת נחש כמה ס"מ לאחור.
שלח יד אחורה לאיזה נרתיק.
"בבקשה אדוני, אני עובד. בבקשה תיהנה מהחתונה".
לא בשביל זה כבשנו את החרמון. פעמיים קרב. לא בשביל זה נכנסנו לשג'אעייה.
"קח מהקוקטייל. לגימה".
הוא הביט בי לפתע במבט חדש. משהו הסתובב אצלו בגלגלים במוח. לאט.
בחור בודד עם מעטפה תכולה הגיעה לעמדה, פרש ידיים לצדדים כמו פלמינגו מאולף ואחרי שנייה המאבטח נתן לו לעבור.
"תשתה אתה מהקוקטייל", אמר לי לפתע המאבטח. קול שקט, קר. כנראה הבין משהו.
"מה?".
היינו לבד. בפנים מוזיקה של חתונות אמצע־הטעם. אנשים מפטפטים כמו תוכים. בחוץ איזו משאבה עובדת. וזהו. דממה.
"שמת שם משהו?", חקר שרלוק הולמס.
שפכתי את הקוקטייל ישר לפנים שלו. פעמיים בונוס. לך תעשה בדיקת רעלים מהשלולית ששקעה לתוך האדמה היבשה. לך תיהנה ממשהו יותר מג'יימס
בונד דמיקולו עם אלכוהול על כל הפרצוף.
האגרוף כאב. אבל החזרתי.
לא יודע מה הלך שם. גולני נגד צנחנים. טרזן נגד מצ'יסטה. ממגרש החניה הגיעו בסוף שני זוגות. ממתחם החתונה החלו לזרום אורחים. הצלחתי לראות בחצי עין סגורה את הפנים של ליאת. את הפנים של אורנה ושימי. של הברמנית שהייתה כנראה גם החובשת החתונתית.
בתחנת המשטרה זה נגמר בתלונות. כלום, זה ייסגר. שימי לא ידבר איתי. נו, אז? וליאת? היא לא התאימה לי. החמדנית הקטנה רק חיפשה קומבינה נוחה לדירה נחמדה בעיר טובה עם מישהו שיפרנס לה שלושה ילדים. שרמוטה.
יום אחרי זה כבר ישבתי לבד בבר בתל אביב עם קוקטייל וודקה מנטה מעולה. בגדים נוחים. הבטתי ימינה, שמאלה והסתכלתי על פנויות. אלף היו שם. שוות בטירוף. וישבתי ממש תחת המזגן והורדתי קוקטיילים. מנטה אחרי מנטה. גולני שלי ושילכו הצנחנים להזדיין.