אריה אבנרי נלחם כבר 25 שנה בשחיתות הציבורית: "לא אסתום את הפה"

על העטיפה מתנוססים כמו על תשליל של סרט צילום מפעם דיוקניהם של רבים משמנה ומסלתה של המדינה עם הכיתובים "נחשד", "נחקר" ו"נאסר". "הם הלקוחות שלי", הוא מעיר באירוניה ומצביע על תיקיהם של נשיאים, ראשי ממשלה, שרים ואישי ציבור אחרים שסרחו, הניצבים במשרדי אומ"ץ, קרוב לשאון עבודות הרכבת הקלה, כחיילים במסדר צבאי.
 

לתיקים יש שמות. "חשפנו הרבה פרשיות שחיתות", הוא אומר. "למשל אהוד אולמרט וצבי בר, ועוד הרבה".

"חשפנו את פרשות אהוד אולמרט וצבי בר". צילום:  גילי יוחנן, פלאש 90 

"אתה אמרת".
 

אבנרי, בעבר יו"ר אגודת העיתונאים, שפרש ב־99' מ"ידיעות אחרונות", מוקף באומ"ץ בפעילים מתנדבים רבים, אבל לא פעם חש בודד במערכה. "אני מרגיש כמו גרי קופר, גיבור הסרטים של נעורי, במערבון המיתולוגי 'בצהרי היום', שיצא להציל את תושבי העיירה ולפתע גילה שכולם נעלמו והוא נותר לבדו להילחם באויב", אבנרי מתפייט בספר בניגוד למנהגו. "אבל אני לא גרי קופר. אם הוא 'ריסס' את הרעים והמשיך לעיירה הבאה, לי אין ארץ אחרת".
 

בגיל 78 אבנרי ממשיך במטווח הבלתי נלאה שלו. אולי רק כעת, לאחר כל השנים, הוא מתחיל לחוש בלאות מסוימת. "אם אומרים 'להרוג טורקי ולנוח', הטורקים לא נגמרים לי ואני לא נח", הוא מעיר. "זה בניגוד לכל חוקי הטבע. לא אחת אני מתפעל איך לא איבדתי מוטיבציה במאבקים שאני מנהל".
 

המוטיבציה עדיין קיימת, אבל אבנרי מתוודה: "לא פעם שאלתי את עצמי למי אני עמל ולמען מה אני לוקח על עצמי סיכונים אישיים. אתה יודע בכמה תביעות דיבה יכולתי להיתבע, אבל הגיבורים הרבים שחשפתי את קלונם משכו את תביעותיהם. 'אם יקרה לי משהו, אל תוציא את הספר', אמרתי לבני, רועי, שהוא עורך דין. כי רק איתי פוחדים להתעסק".
 

"26! אף אחת מהן לא הצליחה".
 

"לחצים כאלה ליוו אותי בכל חיי המקצועיים, מאז שהתחלתי לפני 48 שנה בתחקירים לגבי השחיתות שהייתה בעבודות העפר בעקבות מלחמת ששת הימים. אברהם שפירא המנוח, מאגודת ישראל, שכונה 'המנהל של המדינה', ניסה לפתות אותי בכל דרך, רק שלא אפרסם את הספר 'הגביר', שכתבתי עליו".
 

"לא פעם הבחנתי במעקב של בלשים אחרי מהבוקר עד הערב, בניסיון שווא 'לתפור' לי כל מיני חומרים. פעם התקשרה אלי איזו בחורה. היא הציגה את עצמה כסטודנטית לתקשורת והציעה לשמש לי כתחקירנית. 'אני עובד לבד!' דחיתי אותה על הסף. אבל היא התעקשה וקבענו ב'אפרופו', שהיה צמוד להיכל התרבות. ואז היא הגיעה ובכלל לא נראתה לי סטודנטית. היא עוררה את חשדי ובהבזק של שנייה אמרתי לה שאם לא תגלה מי שלח אותה אלי, אזמין משטרה. מיד היא התחילה לרעוד, גילתה מה שגילתה ומתוך רחמים שחררתי אותה לדרכה".
 

"אבל זה כלום", הוא מוסיף בחיוך מסגיר סוד. "ידעת שניסו לרצוח אותי?"
 

"כן, אותי". לטענתו של אבנרי, בשנת 98' נעשה ניסיון לחסלו. "שני טיפוסים ידועים בציבור, שבפרסום שלי קלקלתי את המזימה שלהם להשתלט על חופי ישראל, ניסו להביא לחיסול שלי", מספר אבנרי. "לא רק זה. גם היו פריצות לבית שלי, שבהן נגנבו מסמכים וגם חדרו למחשב שלי. פעם אפילו שרפו לי חצי מכונית".
 

"הרבה פעמים. כולל הצעה לפתוח מסעדה לזיוה, אשתי".
 

"זיוה הרבה שנים מתנדבת במשטרה. במדים. אני לא מאמין שאישה אחרת הייתה מסכימה שבעלה יתמסר כל כולו לפעילות שלו. זיוה מסייעת למשטרת התנועה. אנחנו משפחה של מתנדבים. הבן הצעיר שלנו, עירא, מרצה לפילוסופיה ולתיאטרון, כמעט לא בא אלינו בחגים. אז הוא מגיש אוכל בבתי תמחוי. שמעת על דבר כזה?".
 

"הרבה אנשים כועסים עלי. מבחינתי, הקהל מתחלק לשלוש קבוצות – אלה שלא מכירים אותי; אלה שנוטרים לי איבה, מסובבים את הגב אלי ושומרים על מרחק ממני; ולעומתם – החברים. אני לא מתחנף לאף אחד ולא שייך לשום פרלמנט".
 

"רק מסובבים? מתעלמים ממני! יש עיתונים שבהם סוקרים כל רומן למשרתות ואף מילה על הספרים שלי".
 

"מה זה מאוכזב. לתחום חדרו תפוחים רקובים. פעם העיתונאים שמרו על אתיקה מקצועית ועל מקורות האינפורמציה. הקפידו על איזון. לא נכנעו למו"לים. כיבדו את המקצוע, שהשתנה לגמרי. בעבר אנחנו, העיתונאים החוקרים, לא הסתייענו בתחקירנים ועבדנו בלי מחשבים ובלי טלפונים ניידים. בתנאים־לא־תנאים הבאנו את הסקופים הכי גדולים".
 

"קצב פנה אלי כמה פעמים, גם מהכלא. ביקש שאעזור לו. הייתי אצלו פעמיים במשכן הנשיא. פעם אחת נתן כבוד לאומ"ץ בתור חושפי שחיתויות. אז שאל למה אנחנו לא עוסקים בהטרדות מיניות. הכרנו לפני הרבה שנים. כשכתבתי את הספר על דוד לוי, הוא היה הסגן שלו. על דוד לוי עצמו אין מה לכתוב בספר על שחיתויות. הוא ישר, כפי שהיה לפניו פנחס ספיר, שמת בלי גרוש. סביבם התעשרו רבים. הפעם השנייה במשכנו של קצב הייתה בקבלת הפנים שהוא ערך לנידוני עסק הביש במצרים ובני משפחותיהם. נעניתי לבקשה להנחות את האירוע, שלקראתו כתבתי את הנאום לקצב וגם את דברי התודה של אורחיו. זה, כמובן, לא מנקה אותו ממעשיו החמורים".
 

"אין הנחות. אבל היו שעברו עברות כמוהו ולא הובאו למשפט".

 

על הנשיא הנוכחי, רובי ריבלין, כותב אבנרי בספרו: "ריבלין לא ראה במאבק בשחיתות משימה בעלת אופי אידיאולוגי; אולי חשש שזה יפגע במרוץ שלו לנשיאות". "ריבלין אדם ישר, בדחן, ליצן", הוא אומר כעת. "הוא בכלל לא בין ה'לקוחות' שלי בספר. הוא שמר על עצמו במרוץ שלו לנשיאות".
 

"רבין לא גילה רגישות כלפי שלטון החוק. מאיפה הכסף של חשבון הדולרים של לאה רבין? לפי פרסום בזמנו ב'ניו יורק טיימס', כשהוא היה שגריר ישראל בארצות הברית, רבין היה אמור להרצות בחינם בקהילות השונות, אבל לקח על כך כסף. עם זאת, הספר נוגע בשנותיו האחרונות בלבד, מאחר שהוא עוסק בפרשיות מאז הקמת 'אמיתי', התנועה שקדמה לאומ"ץ, ב־89'. בכל אופן, בליגת העל של המושחתים, הארכי־מושחת אהוד אולמרט נמצא מעל כולם".

מהבחינה הזאת יש לך סגירת מעגל בספר.
"אכן. ראש העיר רמת גן לשעבר, צבי בר, שהיה ה'לקוח' הראשון שלי, נידון לא מכבר למאסר. באשר למעשים שלו הייתה לי אכזבה מרה. שנתיים טרם הקמת 'אמיתי' סייעתי לבחירתו כראש עיר, בהנחה שכמי שהיה מפקד משמר הגבול הוא איש ישר. כחלק מההתגייסות שלי למענו פרסמתי ב'ידיעות אחרונות' כתבת ענק שנועדה לקדם את בחירתו. כשנבחר, ערכתי בביתי דאז, ברמת אפעל, סעודה, שלמרבה האירוניה חלק מקרואיה נחשדו בהמשך בפלילים".
 

"משהו חורק במערכת המשפט. זה מתחיל בפרקליטות, שלא תמיד מגישה מספיק ראיות, נמשך בשופטים שלא פוסלים את עצמם כשהדבר חייב להיעשות ומגיע אפילו לבית המשפט העליון, שם קורה שלא מטפלים בעבירות של הפרת אמונים".
 

"אולי זה התחיל בשורשים החרדיים שלי מהבית בירושלים, שם גדלתי בשנותי הראשונות, אולי זה התחיל בשירות הצבאי במשטרה הצבאית, אולי זה התחיל בשנות ה־50 עם הזדהות עם המאבקים של 'שורת המתנדבים', שהייתה תנועה לא פוליטית. אף פעם לא נתתי להשקפות הפוליטיות שלי להשפיע על הפעילות שאני מנהל".
 

"ניסו, אבל הבנתי שאם אצטרף אליה, אהיה פחות עצמאי ועם פחות יכולת להשפיע. אולי יכול היה להיות לי יותר כסף והמצב הכלכלי שלי עשוי היה להשתפר, אבל אז לא הייתי אני".
 

"הדפתי ואם היו שהציעו אותי, גם היו שעצרו אותי בדרך".
 

"לא תוציא ממני מילה טובה על אליעד שרגא ובכך נסכם את הנושא הזה".
 

"אולי אחזור למה שהתחלתי בו לפני הרבה שנים ואוציא ספר סאטירי. שכן מה עוד אני יכול לכתוב אחרי ספר כמו 'אומץ לב'? ומה זה עוזר? שים לב איך שאולמרט מתעתע במערכת המשפט מאז שנידון למאסר. אבל לא אסתום את הפה ואמשיך להיאבק נגד השחיתות. אני כלב שנובח. אני כלב שנושך. אבל זה לא קל. אני במתח כל הזמן. בסופו של דבר, אני לא בנוי מפלדה".
 

"אמרתי שבגיל 80 ארצה לפרוש מהנהגת אומ"ץ, אם כי ספק אם יימצא חמור שיהיה מוכן למשוך את העגלה קדימה".
 

"כן, אני חושש ודואג, אבל אשתדל לפעול כל עוד שאוכל".
 

"יש מוצא, אבל ספק אם הוא ריאלי. צריך להנהיג משטר נשיאותי, עם אדם משכמו ומעלה בראשו, שימנה ממשלת מומחים, בלי קואליציות ובלי מתחת השולחן, ואז המדינה הייתה נרפאת".
 

"כי חברי הכנסת, שבסמכותם לשנות את שיטת הבחירות, לעולם לא יעשו את זה".