בין האדם למקום: הרהורים לקראת הימים הנוראים על אלוהים ועל מפורסמים

תמיד לפני הימים הנוראים מתעוררות בי מחשבות על אלוהים ועל מקומו בעולמי. יש שתי תיאוריות, כביכול מנוגדות. האחת אומרת שאלוהים יצר את העולם ואת האדם, והשנייה מסבירה בהיגיון שהאדם יצר את האלוהים לצרכיו ומתוך חרדותיו ופחדיו. אינני רואה סתירה בין השתיים. 

האדם פונה אל אלוהים ומבקש את עזרתו בכל עת, גם אם הוא אינו מאמין בו ברוח הדת, מי אינו אומר "אל אלוהים" או "אלוהים אדירים!", "oh my God" או "mon Dieu!" או "יא אללה!". כולם מתכוונים לאותו אל. כולם זקוקים לעזרתו, גם אם הם מפקפקים בעצם קיומו. הוא קיים בתודעה האנושית, גם בלב האתאיסטים הכופרים בקיומו. אנחנו נוטים לחשוב שכל העולם האמין ומאמין באל אחד.

ולא היא. מיליארדים במזרח הרחוק אינם מאמינים באל אחד, בוודאי לא באלוהי אברהם, ש"נולד" ביהדות ואומץ על ידי הנצרות והאסלאם. ביוון הקדומה, מעוז הפילוסופיה, הדמוקרטיה, הטרגדיה והמדעים, לא האמינו באל אחד. אלא בהרבה אלים ואלות, כל אחד ואחת שליט בתחומו. מתוך המולת החיים, כולנו, חילונים כדתיים, נוטים לחשוב שכל מי שחי על פני כדור הארץ מאמין באל אחד או לא מאמין באותו האל עצמו, המוכר גם למכחישי קיומו.

המחשבה ההגיונית שאמונה באותו אל תקרב בני אדם זה לזה, הוכיחה שההפך הוא הנכון. בני האדם, מסתבר, הם קטני אמונה ורבי קנאה ושנאה. בכל עם, בכל ארץ, בכל יישוב. בלי הבדל דת, גזע, מין ולאום. יצר לב האדם לא מי יודע מה. כל אדם וכל עם והאלוהים שלו, אף שהוא מבין, עקרונית, שאל אחד ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים ורק שמותיו שונים. 

יהודי ארצות האסלאם, למשל, לדורותיהם, קראו בשם אללה ולא הבדילו בין "ה' אלוהינו ה' אחד" לבין "אינשאללה" (אם ירצה השם) או "אללה מעכ" (אלוהים עמך) וכיו"ב.

לעת זקנה התרבו אצלי המחשבות על אלוהים. התחלנו, אשתי ואני – אתאיסטים מתונים לאורך הרבה עשרות שנים – לומר לעצמנו שאנחנו מודים לאלוהים על שהאריך את חיינו, השאיר אותנו צמודים וזיכה אותנו משפחה טובה וקרובה. קשה לחשוב שזו יד המקרה. נעים לחשוב שכוח עליון, שופט צדק, גומל לנו על מה שעשינו ועל מה שנמנעו מלעשות בחיינו הארוכים. 

ומיד לאחר שאמרנו לו תודה, אוחזים ידיים ומקווים לטוב, נזכרנו כמה אנחנו כועסים עליו על המכות הבריאותיות שהנחית על שנינו ועל משפחתנו. באכזריות. שאלינו את עצמנו ואותו: האם ביד אחת הארכת את חיינו, מדוע היית צריך בידך השנייה להכות אותנו כה חזק?! האם גם בך דבקה האכזריות, או אולי בשליחיך, שלוחי הרסן? אני מסתכל סביבי ורואה עוני וסבל ומחלות ושכול ומלחמות והלומי קרב (הקרובים ללבי במיוחד). 

האם כל זה מעשי אלוהים? או שמא מעשי האדם, שיצר את האלוהים בצלמו ובדמותו, אכזר לבני מינו יותר מכל חיה. ומתאמץ להיות טוב ומיטיב, כאותו "אל חנון ורחום" שאליו בני אדם מתפללים.

המושג "תפילה" אולי נולד בעולם הדת, אבל הוא חלק מהרוח האנושית, גם של אנשים, הרחוקים מן הדת ורואים בה שורש כל רע בעולמנו. טשרניחובסקי, למשל, התפלל לאפולו. אותה דת, רבת פנים וגוונים, שמפרידה בין אנשים, יוצרת ביניהם קנאה ושנאה והתנשאות ומלחמות, עם תפילות מתאימות, שאינן תפילת האדם, אלא תפילת העדר. אין אדם שאינו מתפלל. לאו דווקא לאלוהים שבשמיים. אפשר להתפלל לטוב. לשלום. לשיבה טובה. 

שימו לב עד כמה המילה "אל", שממנה בא אללה, שולטת בשפה העברית ובשמות העבריים. מישראל ועד ישמעאל.

הקשר האישי, ואפילו הציבורי, עם אלוהים, אינו חייב להיות כפוף לדתות השונות, שבכולן השתלט היצר הרע האנושי, בדמות רבנים וכמרים ומופתים, והרחיק אנשים טובים וישרים מאנשי דת, מכל הדתות. אלה מרחיקים, בהתנהגותם התוקפנית, גסת הרוח (קול באישה ערווה) ורודפת הבצע והשררה הרבה אנשים מאלוהים. אם קוראים להם כופרים ולעתים, בעיקר באסלאם, יורים בהם בהמונים. בשם האל. ונביאיו. שכבר מהם מתחילה הרעה.

הייתי שם. למדתי בתלמוד תורה. הייתי מלא יראה וחרדה, ככל היראים והחרדים. האהבה באה רק לאחר היראה והביטחון (הילדותי והדתי) שהוא עוקב מלמעלה אחרי כל מעשינו ומחשבותינו ומעניש ביד קשה כל חוטא וסוטה מדרך הישר. כולנו בתלמוד תורה היינו חרדים (כמעט כמו החרדים בבני ברק) מפני המקלות של החכם, שלימד אותנו תורה ומצוות, ומן המכות המאיימות של אלוהים – אל נוטר ונוקם, שקראנו במקהלה שהוא כל כך יודע ומצליח להכות, למשל, במצרים. 

לבי לבי היה למצרים ועל כך קיבלתי כמה מכות במקל של החכם. הוא הבין שיש בי משהו מסוכן, שאותו אני מבין היום.

-2-

התהילה משכרת. נגעת בתהילה, והשיכרון משתלט על הכישרון ומסיט אותך מן הדרך שהובילה אותך אל התהילה. דרכו של שיכרון היא שאדם אומר לעצמו, "לי זה לא יקרה. אני אדע לעצור". ולא היא. כוסית היין הראשונה אכן טעימה, והשנייה אפילו עוד יותר. אבל התהילה, בדיוק כמו האלכוהול, משתלטת על ההיגיון ומובילה אותך לדרכים מסוכנות. השיכור אינו יכול להפסיק לשתות. ההחלטה יצאה מידיו והשתלטה על עתידו. 

קשה מאוד לעמוד בפני שיכרון התהילה. בעיקר בימינו אלה שבהם התהילה זוכה לסיקור נרחב ומופרז באמצעי התקשורת הרבים והמתרבים. התהילה משקרת. הא מתיזה ניצוצות ורמזים לאפשרויות, שקיומם אינו ריאלי. היא מופצת בכמויות כאלה ובקלות ראש כזאת עד שרבים מגיעים לאותה משבצת חלומית וקטנה, והנפילה ממנה, בגלל צמצום המקום, היא קשה ומכאיבה ומתסכלת. ובעיקר עוצרת בעד הכישרון המצפה לעוד ועוד.

התהילה נתפסת לרוב כפרסום וכידוענות. מפורסמים רבים וידוענים רבים, מוכרים לציבור הרחב, שלא לומר לכל העם, לא מצד התהילה, אלא מעברה השני. ראשי משפחות הפשע, מנהיגים שסרחו ונכלאו, רוצח ראש ממשלה, עוברי עבירות מין, ידועים בשמם, בעושרם ובמעלליהם מן הצד ההפוך לתהילה. אמצעי התקשורת חוטאים לפעמים בערבוב אלה באלה. 

וילדים ובוגרים תמימים מבלבלים על נקלה, בין הסלב – מי שזכה ונגע בתהילה – לבין הפושע המפורסם. מה גם שהמעבר מסוג לסוג הולך ונעשה שכיח. מפורסמים שהגיעו לדרגות הגבוהות ביותר במנהיגות ובשלטון, ברבנות, במערכת המשפט, במשטרה ובצבא, נפלו ברעש גדלו מן התהילה אל שפל המדרגה. מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

לעג הגורל הוא שמי שהגיע לתהילה של ממש ונפל אל העולם התחתון של שחיתות ופשע, פרסומו עולה על זה של נקיי התהילה. התהילה, כאמור, משקרת. מבטיחה נסים ונפלאות. חודרת לחלומות הלילה ויוצרת חלומות בהקיץ. דרושים כוחות נפש אדירים לעמוד בפניה ולומר לה ולעצמך: "תודה, עד כאן! אני גאה בך ואת גאה בי, אבל לא אתן לך להשתלט עלי".

התהילה יכולה לתת רגעים רגועים של אושר. אך מי שמבלבל בין שני המושגים יבין, עד מהרה, שהאכזבות באות בצרורות. פגשתי והכרתי בחיי אמנים ויוצרים גדולים, אפופי תהילה ואומללים עד מאוד. מבקשים את נפשם למות. רודפים אחרי כל פיסת עיתון שתזכיר את שמם, אפילו במדורי הרכילות. ובודדים במיטתם וליד השולחן, עם שרידי ארוחה יקרה, שנתקעה בגרון.

האומנם התהילה החולפת גורמת לאומללות, או שמא האומללות תורמת להבזקי יצירה המולידים את התהילה. אדם שזכה לתהילה, פעם ופעמיים או יותר בחייו, מעורר בחברה שסביבו ובחברה בכלל, מעט כבוד ומעט הוקרה והרבה הרבה קנאה. בעיקר מצד עמיתיו. בין שבספרות ובין שבספורט או באמנות. התהילה הפוליטית היא מזן אחר.

כל ממזר מלך. כמה שאתה יותר ממזר בפוליטיקה, ככל שדלתך פתוחה ודעתך נעולה, אתה זוכה לתהילה, לא רק בירושלים, אלא בכל הארץ. גם אם כולם יודעים ואומרים שאתה שקרן ונהנתן ומסוכן – זה אינו גודע מן התהילה. ההיבריס הוא אותה אש שרבים וטובים אינם מצליחים לעצור בעדה, לאחר שהתהילה הציתה אותה כדי להאיר.

דרכה של אש, שהיא מתפשטת, כדרכן של אי אילו שחקניות שזכו לתהילה. אש התהילה מאירה את מעשיך הטובים והמועילים, אך גם מעוררת את יצר הרע ועלולה לסיים את התהליך בטרגדיה אישית או ציבורית. זקני הדור מאמינים שהתהילה תשמר את זיכרונם, על מעלליהם, הצלחותיהם או יצירותיהם, לדורות הבאים. זה קורה.

לעתים רחוקות. נער הייתי גם זקנתי וראיתי כל כך הרבה גיבורי תהילה, מכל התחומים, נמחקים מזיכרון הציבור. מנהיגים רבים, בהיסטוריה ובאקטואליה, נאבקים כל חייהם על תהילת עולם בספרי ההיסטוריה. הם מסוגלים לסכן את עמם ואת ארצם כדי להגיע אליה. כמה מעטים האנשים שזכו לתהילת עולם וכמה מגוונת קשת עשייתם.

גיבורי התהילה במלחמות מוכנים לשלם בחייהם עבור התהילה. מבהיל לחשוב שיש אנשים בדרגות גבוהות שמצפים למלחמה, שממנה ניתן לקצור תהילה. מצפים למלחמה ומציתים אותה כדי לזכות בתהילה.

הצלחה עוברת בירושה. תהילה אינה עוברת בירושה. קחו לדוגמה את צאצאיו של הרצל. צאצאיו כולם התנצרו, השתגעו והתאבדו. זה לא פגם כהוא זה בתהילתו הנצחית. דוגמה קיצונית אבל לא יחידה. הרצון והמאמץ לגעת בתהילה יכולים לעבור בירושה. יש המנסים לעשות מן התהילה קריירה, סולם לעלות בו אל פסגת בדידות. אגב, שמתם לב כמה אנחנו ממעטים להשתמש במילה תהילה?