מאות חובשי כיפות עטויי טליתות צבעו את הכביש בלבן. ילדי הפועלים, שאין בכוחם של הוריהם לרכוש עבורם זוג אופניים, התנחמו בגרירת כלובים של עופות על הקרקע, מפיקים הנאה מהרעש המתכתי הצורם הנובע מחיכוך הברזל באספלט.
סביבם חגו באופניים גנובים נערים פושטקים, שהפיקו את הנאתם בבעיטות תוך כדי נסיעה מהירה ומסוכנת לעבר ישבניהם של גוררי הכלובים. מרדפים של שוטרים וגנבים, כשאת תפקיד השוטרים מגלמים גונבי האופנים.
חבורות של עבריינים, שביומיום עומדים בקרנות הסמטאות ומחליפים שטרות בסמים, צעדו בטליתות לעבר בתי הכנסת, נראים כאחרוני הצדיקים. כילד, המחזה הזה ריגש אותי, נטע בי תקווה שהנה לא הכל שחור בשכונה, העבריינים חוזרים בתשובה, חוזרים למוטב, תקווה שהתפוגגה מיד בצאת החג.
אבא האיץ בי ללבוש את חולצת החג הלבנה והמעומלנת. שנאתי ללבוש את החולצות האיומות האלו, ששרטו את עורי העדין מדי. אמא הציעה לי ללבוש גופיית כותנה שתמנע את החיכוך. “חם, חם לי גם ככה", רטנתי, אבל בלית ברירה נאלצתי ללבוש את הגופייה הרכה והמחממת מתחת לחולצה הדוקרנית.
חשתי צמא, צעדתי לעבר המקרר, שלפתי את בקבוק המים הקרים. אבא מיהר אחרי וחטף את הבקבוק מידי, מזכיר לי ששעת הצום כבר נכנסה וכי השנה יחגגו לי בר מצווה. “אבל יש עוד כמה חודשים עד אז", אמרתי בקול בוכים מתפנק. “אני התחלתי לצום בגיל 8", אמר אבא והכניס את הבקבוק חזרה למקרר האמקור תשע המטרטר. “תראה את תמי", הצבעתי לעברה של אחותי בת ה־17 שרבצה על הכורסה, מעלעלת בעיתון "לאישה" ומוצצת סוכרייה על מקל. “היא מקרה אבוד", פלט אבא ונאנח חרישית. כמדי חג התקנאתי באחותי הגדולה שנשארה עם אמא בבית ולא נאלצה להיגרר איתנו לבית הכנסת.
אבא היה הראשון מבין שבעת אחיו שהסיר את הכיפה וחזר בשאלה. אומנם על אכילת מזון כשר, הקפדה על צום בכיפור ואי אכילת חמץ בפסח הוא שמר עד יום מותו, אבל על כל השאר הוא פסח, למזלי. נראה לי כי בעקבות זאת פיתח סוג של רגשי נחיתות מול אחיו הגדולים והדתיים, שבהמשך חלקם גם כן הסירו את הכיפות והפכו מדתיים אדוקים לשומרי מסורת, שמעשנים בשבתות ומשתכשכים בקיץ במימי חוף פרישמן. אבל באותה שנה, כולם, פרט לאבי, היו עדיין דתיים עם כל הטקס בישבן. על הכיסאות הקבועים שלו ושלי בבית הכנסת אבא לא ויתר, היה משלם עליהם גם כשנותרו מיותמים בימי החול ובשבתות.
זאת גם הסיבה לדעתי, שהיה תורם בחגים את מיטב כספו לבית הכנסת, קנה במחירים מופרזים יחסית מכל הבא ליד במכירות הפומביות שהיו נהוגות בין תפילות המנחה לערבית. בכך הפך עצמו לסוג של גביר בקרב המתפללים הקבועים, ובעיקר בקרב ילדיהם, שנהנו מהרכישות שרכש עבורם.
“היה לי חלום בלילה", אמרתי לו בדרך אל בית הכנסת. “כל לילה יש לך חלום חדש, ממש יוסף בעל החלומות, על מה הפעם?", התעניין בחיוך. “חלמתי שבקרחת יער באפריקה עומד פסל החירות. בבוקר מגיעים ילידים ומביטים בו לראשונה. מיד הם הופכים אותו לאלוהים, משתחווים אליו ומקריבים לו קורבנות".
“נו?"
“זהו. זה החלום".
“חלום חמוד. מה זה אומר לדעתך?"
“זה אומר את מה שאני חושב כבר הרבה זמן, שאין בעצם אלוהים, הכל בראש שלנו".
אבא עצר את הליכתו, ותלה בי מבט נוקב. “מה? מה קרה?", שאלתי בחשש.
“שלא תעז לחשוב כך!".
“הפכת למשטרת המחשבות?"
“אמרתי שלא תעז לחשוב כך, ובטח לא לספר לאף אחד על החלום הזה ועל הפרשנות שלך, ובטח ובטח לא ביום הקדוש הזה... אלוהים נמצא בכל מקום, והוא עוקב אחרי כל צעד ושעל שלנו!".
“אז למה עזבת אותו?"
“לא עזבתי ולא אעזוב לעולם... “, הרים מעט את קולו, “זה שאני לא שומר תרי"ג מצוות לא הופך אותי לכופר. הדברים שהוצאת מהפה עכשיו הם דברי כפירה חמורים. שאף אחד מהאחים שלי לא ישמע אותך מדבר כך, אתה מבין?!".
חצינו את הכביש הראשי ההומה ונכנסנו לבית הכנסת, שהיה דחוס ריחות דוחים משעה ארוכה של יוסופים (הריח הכי דומיננטי בין כותלי בתי הכנסת של ילדותי). אבא ואני התיישבנו במקומותינו, אחיו הבוגרים נדו בראשם לשלילה. “עוד פעם מאחרים", פלט אחד מהם לעברו של אבא הנבוך. הוא שמר על שתיקה אך בתגובה לעקיצה הקלה רכש את רוב המכירות, ובין היתר, פתיחת ההיכל, רכישת כל הרימונים המעטרים את ספרי התורה, וספינת הדגל - תפילת "כל נדרי", שאותה העניק לאחיו הבכור. סך כל ההוצאות עמד על למעלה מ־150 לירות, שווה ערך לשתי משכורות ממוצעות. אבא ניהל אז מסעדונת קטנה ומצליחה, אבל לרוב הוצאותיו עלו על הכנסותיו. לימיני ישב בן דודי האהוב, גיל, הבוגר ממני בשנה. הוא שאל אותי אם אני מתכוון לצום. “השתגעת?", השבתי בביטול. “אבל השנה יהיה לך בר מצווה, יא כופר".
אמר, היטה מעט את ישבנו ושחרר קטנה. “איף, אינעל ראבק, אתה לא יכול לעשות בחוץ? גם אתה כמו כל הזקנים האלה שלא שולטים על הסוגרים?"
“דברים טובים לא משאירים בבטן", צחקק מעט בקול וזכה לכאפה מאביו הקשוח. כעבור חצי שעה איבדתי את הסבלנות, המאווררים המשתלשלים מהתקרה לא עשו את העבודה, החולצה הדוקרנית חיסלה אותי. קמתי ויצאתי ללא רשות. הסרתי את החולצה והגעתי הביתה בגופייה. “נגמר כל כך מוקדם?", שאלה אמא, “לא נגמר". השבתי וניגשתי למקרר. לגמתי מים צוננים והשבתי את נפשי. “אותך לאבא ששברת את הצום!", העירה אחותי, שעלעלה עכשיו בשבועון הפופולרי “להיטון".
לא התייחסתי לאיום. נטלתי אחד מהמגזינים הרבים והתחלתי לקרוא. אבא הגיע כעבור שעה ארוכה. “למה ברחת באמצע?!", רעם קולו, “למה תמיד אתה עושה לי פדיחות ליד האחים שלי? למה אני צריך לסבול את ההערות שלהם לגבי החינוך שלך?"
“אני לא אשם שלא נתת לי חינוך דתי, מה אתה רוצה ממני? אל תפיל את זה עלי".
אבא נשך את שפתו התחתונה, עיניו הזדגגו. קצת ריחמתי עליו. “אני מבקש סליחה, אבא", השפלתי מבט, “אני מבקש סליחה שאני כופר בעיניך, ושאני לא אוהב ללכת לבית כנסת, גם אם זה רק חמש פעמים בשנה. אני מבקש סליחה שעשיתי לך בושות היום. מצטער ששברתי את הצום. מבקש סליחה על הכל. אבל יש לי רק בקשה קטנה ממך. אני עוד מעט בן 13, לפי ההלכה אני כבר לא ילד, נכון?". עיניהן של אמי ואחותי הופנו אליו. “לא, אתה כבר לא ילד", אמר לאחר שתיקה קצרה בקול חנוק מדמעות. “אז תכבד את האמונה שלי", ביקשתי. “איזו אמונה? שאין אלוהים בשמיים?", קולו נשבר, דמעה זלגה על לחיו.
“בשמיים יש כוכבים ואינסוף גלקסיות, אלוהים לא שם, הוא לא קיים, זה הדמיון שלך", הצהרתי בקול רועד. הוא איבד את עשתונותיו, התקרב אלי במהירות סטר לי בחוזקה ומיד פרץ בבכי. זאת הייתה הסטירה הראשונה והאחרונה שקיבלתי ממנו בחיי. ואלוהים עדי!