בין קטעי הספרות המצורפים למחזור יום הכיפורים (הוצאת ידיעות אחרונות) מופיע השיר המהורהר "החיים שיש לך", של יונה וולך.
"החיים שיש לך/ הם החיים שחיית/ הבט אחורה בהבנה/ מצא את נקודת בראשית", כך כתבה המשוררת שנפטרה היום לפני 30 שנה, בהיותה בת 41. "יונה לא הייתה מרוחקת מהדת כפי שחושבים", מבהיר המשורר רוני סומק, מי שהיה בן זוגה בצעירותם. "היא אפילו הייתה מיודדת עם המשוררת הדתייה זלדה, ונהגה להיפגש איתה בגן החיות התנ"כי".
רוני סומק. צילום: יוסי אלוני
אותה זלדה, שבשלב מסוים ניתקה כל קשר עם וולך.
"זה היה בעקבות פרסום 'תפילין', שיר שהיה לקוח מתוך מחזה שיונה ניסתה לכתוב על שבתאי צבי ונתן העזתי. יונה עוררה סערה עם השיר, אבל לא סיפרה שהוא מונולוג מתוך מחזה. כשהציעו לה להגיד את האמת, לפחות כדי להרגיע את סגנית שר החינוך, מרים גלזר־תעסה, שקראה לה 'בהמה מיוחמת', התגובה שלה הייתה מאוד אופיינית. 'אם יש בלגן, למה לעצור אותו?', היא שאלה כמי שלא החמיצה אפשרות לייצר פרובוקציה".
לקראת סופו של השיר האמור היא כתבה: "הבט על חייך/ כעל שיעור רע/ על מה שהיה/ כעל עונש הרחקה/ עמידה בפינה/ נוקאאוט בסיבוב הראשון". היא התמצאה בספורט?
"יונה ידעה בדיוק מה קורה, גם בספורט. הסקרנות שלה באה לביטוי בספרייה אצלה בבית. לא היו בה רק ספרי שירה, אלא אפילו חוברות 'הטכנאי הצעיר' לצד ספרי פסיכולוגיה".
נראה שהסקרנות הזאת נולדה כתוצאה מכך שנפלטה ממערכת החינוך בשישית.
"ליונה הייתה הפרעת קשב במערכת חינוך שבה נדרשה להתייצב בתלבושת אחידה. כצמח בר שלא למדה באופן סדיר, היא ניסתה להשלים בקריאת ספרי עיון. זה לא הפריע לה לקרוא במקביל את 'לאשה'. כשלמדתי ספרות באוניברסיטת תל אביב והודיעו שילמדו גם את שירתה של יונה, רצתי לטלפון הציבורי וסיפרתי לה בשמחה. 'סוף־סוף אוכל להגיד שהגעתי לאוניברסיטה', הגיבה".
אם נמשיך בקו הספורטיבי, ניתן לומר שהיא הבקיעה בתרבות העברית שער שנשאר חקוק בתודעה.
"אני בטוח שכן, בפרט שהיא הפסיקה את ההשוואות המפלות בין שירה גברית לשירה נשית. יונה הוכיחה שאפשר לאגרף את המילים ולהפוך את היד העדינה של אישה לחזקה. היא הפכה את הנייר שעליו כתבה לסדין, שמותחים אותו על ספת פסיכיאטר, ואף פעם לא ידעת אם אתה המטפל או המטופל".
ובאשר לשפת השירה שלה?
"יונה הייתה משוררת מדהימה בכך שידעה להוריד את העברית מהפנטהאוז שבו נמצאה לרחוב. השירים שלה הם לונה פארק לשוני שבו צירוף של שפה גבוהה עם מילים שאספה מהרחוב. המילון שלה היה מגדל בבל שדיבר בכל השפות ויצר שפה חדשה. יש ליונה שיר שנקרא 'עברית', ויש בו שורות שבעיני הן חלק מכרטיס הביקור שלה: 'העברית היא אשה מתרחצת/ העברית היא בת־שבע נקייה/ העברית היא פסל שלא פוסל/ יש לה נקודות־חן קטנות וסימני־לידה/ ככל שהיא מתבגרת, היא יותר יפה'. יפה, לא? אבל איך היא כותבת קודם לכן? 'עברית היא סקסמניאקית/ עברית מפלה לרעה או לטובה/ מפרגנת נותנת פריבילגיות/ עם חשבון ארוך מהגלות'. היא יכלה לכתוב שיר על פי כל חוקי הקלאסיקה, ופתאום בשורה האחרונה הופכת הבטנה הרכה של כפפת האגרוף לעור קשה. אז השורה הזאת מכה בפרצופו של הקורא, שלא התכונן לכך, כפי שקורה בשיר 'התקרבות': 'מעשיי הטובים עטרת פרחים/ זר לראשי כזר לנערת בוטיצ'לי/ מדיפים ריח טוב עשבים/ עד היכן (התרחקתי) שהתקרבתי/ למעיין הנעורים שוב אין מרחק/ ביני לבין הדברים/ הפלג מדבר ציפורים מפטפטות'. בסוף היא מנחיתה את הבומבה: 'כמו לא סגרה המנוולת השער'".
עובדת היותה מהמשוררים המולחנים ביותר השאירה אותה בתודעת הציבור, או שמא גם בלי זה הייתה תופסת את המעמד הזה?
"הלחנים היו סוג של כנפיים שתפרו מלחינים לשירים שלה. היא הייתה משוררת שכל הזמן התכתבו איתה, לא רק מוזיקאים, גם ציירים ומשוררים אחרים. הקדשתי לה את השיר 'יונה אינדיאנית', שנפתח כך: 'היא רצתה למות על השלג בקריית אונו/ בבור רגלה של/ דובה גריזלית שפעם גידלה אותה'".
יונה וולך. צילום: ראובן קסטרו
"כמו לונה פארק"
סומק, משורר מוערך ומרצה לספרות, הכיר את וולך, המבוגרת ממנו בשבע שנים, ב־75'. אז עדיין לא הייתה המשוררת הקאנונית המוערכת, אבל בחוג אוהבי השירה כבר נשמעו מחיאות הכפיים לשירתה. "אני זוכר אותה מערב קריאה שנערך בבית התה 'נינוה', בתל אביב", משחזר סומק. "בסוף הערב היא ניגשה אלי והחמיאה לי על השירים שהקראתי שם. זה היה קו הזינוק לחברות שלנו, שנמשכה חצי שנה".
איך התנהלה מערכת היחסים ביניכם?
"כמו לונה פארק. מצד אחד הייתה חברות מדהימה ויפה, ומצד שני הייתה המציאות של המשורר הצעיר שלתקופת מה עבר להתגורר עם המשוררת שמאוד אהב. הרגע שבו היא הפכה לגבי מספר על המדף לדמות בשר ודם, אני עדיין לא יכול לעכל אותו, גם לאחר 40 שנה".
משהו מההערכה שהייתה לך כלפיה התערער כשהתגוררת עמה?
"זה הלך והתעצם. פתאום גיליתי שהיא כמו ציור שמן רב־שכבות. ככל שהכרתי אותה יותר, התוודעתי לצדדים שאחרים אולי לא היו מודעים להם והרגשתי שהם הסוד הפרטי שלי, כולל שירים שלה שאף פעם לא התפרסמו. כשהיא הייתה עוברת את סף הדלת, יונה הייתה משילה מעליה את דימוי הילדה הרעה. במקום המשוררת שרקעה בנעלי עור בדיזנגוף ושיחקה על פי הדימוי הפרובוקטיבי שאנשים רצו שתשחק, היא הייתה חוזרת להיות הילדה היחפה מקריית אונו, נקייה מאיפור פיזי ומאיפור נפשי".
כיצד הייתם מבלים?
"בעיקר בצפייה בסרטים בבית הקולנוע המקומי, שהיה שייך למשפחתה. היו ימים שבהם ראינו שניים־שלושה סרטים ברציפות. יונה, ילדה של קולנוע, ערבבה בין כולם בתודעה שלה. לפחות באופן עקיף זה בא לביטוי בשירים שכתבה ויש בהם קצב קולנועי".
ההתנסות לצדה של וולך סייעה לסומק להיענות לבקשתו של ניר ברגמן, במאי "יונה", ולסייע לו להכניס את השחקנית נעמי לבוב לדמות המשוררת המיוסרת. "אמרתי לה 'היי נעמי, לא יונה'", הוא מספר. "זאת לאחר שהגעתי למסקנה שיונה וולך היא מודל חד־פעמי שכמותו לא מייצרים יותר, הר שרק יונה וולך יכולה לטפס עליו. לבסוף, ההצלחה הגדולה של לבוב בסרט היא בעובדה שנשארה היא. לזכותה ולזכות הבמאי והשחקנית ייאמר שהם נכנסו לדמות לא דרך הדלת הראשית אלא דרך החלון, ולא נשרטו מהזכוכית השבורה".
איך עברה עליך הצפייה בסרט, שקולך נשמע בו?
"בהתרגשות גדולה. לא רק בכך שהסרט החזיר אותי לעבר, אלא הבנתי שהוא מוסיף עוד כמה טיפות לאוקיינוס הגדול של האדרת שמה של יונה".
איך נפרדו דרכיכם?
"נפרדו. הייתה אינטנסיביות ביחסים, שלשני הצדדים היה קשה לעמוד בה. אחרי תקופה של ריב, חזרנו להיות ידידים".
הבחנת בסממני השיגעון שנתלו בה?
"לא הבחנתי, אבל ידעתי שיונה וולך היא אדם שאף פסיכיאטר לא יוציא לו תעודת שפוי. כשביקרתי אצלה במחלתה, ראיתי אותה חולה פיזית, אבל בעיניה היא נשארה אותה יונה שהכרתי. כשהיא קרצה הבנתי שהמחלה לא שברה את רוחה. גם במצבה היא לא נראתה כמישהי שזקוקה לרחמים".
"אינטנסיביות ביחסים". וולך וסומק, 1975. צילום: ללא
"ניכר היה שהחוטים במוחה לא מחוברים באופן רגיל"
לפחות 15 אלבומים הוציא עד כה המלחין והזמר אילן וירצברג. אבל מבחינתו אלבום המופת "בציר טוב", שהוקדש לשירי יונה וולך ואותו הוציא ב־82' עם שותפו המוזיקלי שמעון גלבץ, מהווה מעין גולת כותרת לעבודתו.
את המפגש החד־פעמי עם וולך הוא מייחס לגלבץ. "שמעון היה זה שגילה לי את יונה כמשוררת, בתור מי שהכיר את שיריה", מעיד וירצברג. "הוא השמיע לי שניים מהם שהלחין, 'קורנליה' ו'כשבאתי לקחת אותה מהעננים', ופשוט הוקסמתי. שמעון פתח בפני ספר עם שירים שלה, וישר זה הדליק אותי להלחין שירים, כמו 'אוי ציפורה' ו'לא יכולתי לעשות כלום".
"הנסיבות הביאו אותנו ליונה", ממשיך וירצברג. "שמעון הלחין את 'שן, דובי, שן'. השיר התקבל לפסטיבל שירי הילדים ויצאנו לקריית אונו, כדי להחתים אותה על הסכמתה. זה התחיל רע ובאופן הזוי. כשהגענו אליה, שמעון, מרוב התרגשות, נחבל בראשו מעץ בגינה שלה ודם זב ממנו. המפגש הראשון שלנו איתה היה כשהיא שטפה לו את הפצע מעל הכיור".
איך היא הגיבה להצעתכם?
"יונה ישר נענתה לשתף איתנו פעולה והחלה תקופה של כחצי שנה של עבודה על השירים שלה. הקלטנו שירים, והם התקבלו ברדיו בתרועה רמה. התחלנו להופיע עם השירים שלה, אבל כשהיא הצטרפה אלינו נוצרה בעיה. כשיונה רק הקריאה מהשירים שלה, זה היה בסדר גמור. אבל כשרצתה לשיר, מה שהיא לא ידעה בדיוק, היה קשה להוריד אותה מהעץ. בתור מגלומנית לא קטנה, היא חשבה שהיא ידעה לעשות הכל. ניכר היה שהחוטים אצלה במוח לא מחוברים באופן רגיל".
ומבחינת הלחנה?
"למרבה הפלא היה מאוד קל להלחין את השירים שלה. בגלל שהם לא נכתבו בתבניות מקובלות, יכולנו לא לגלוש לתבניות מוזיקליות בנאליות, כפי שיש בפזמונאות רגילה. הרוקנרול היה מובנה אצלה, ולא היה עלינו להתאמץ כדי להוציא אותו".
הצלחתם ליצור קשר משמעותי בנוסף לשירים?
"הביקורים אצלה לא היו מוזיקה נטו. היו דיבורים עד אמצע הלילה, חביתות, משחקי כדורגל ופינג־פונג. לא רק שהפכנו לחברים, אלא ששמעון היה לבן זוג שלה לכמה חודשים".
בכמה עותקים נמכר "בציר טוב"?
"כשהוא יצא, מעט מאוד, אבל מאז הוא נמכר באופן רציף".
איך לא המשכתם איתה?
"הרי בסופו של דבר כל הלהקות מתפרקות".
"הביקורים אצלה לא היו מוזיקה נטו, היו דיבורים עד אמצע הלילה, חביתות ומשחקי כדורגל". וירצברג. צילום: יוסי אלוני