לאחרונה קראתי ספר ששינה את התפיסה שלי את עצמי. כבר בשעת הקריאה טלטל אותי ושינה משהו עמוק בתפיסתי את עצמי כאישה, כבת חוה. "אלות בכל אישה" פתח לי את העיניים, הרגיע אותי, ועשה לי חוויה מתקנת לעבר. סוף־סוף מצאתי תיאוריה שמתארת את היש ולא את האין, שמתמקדת בפסיכולוגיה של האישה מתוך ראייה עמוקה של עושר רגשי ושונות ומורכבות שיוצרות שלם נשי.
שינודה־בולן, פסיכולוגית יונגאנית, מציגה תיאוריה חדשה של הבנת הכוחות הפנימיים באישה. באמצעות תיאור האלות, הארכיטיפים שלהן וכיצד הן מבטאות את עצמן בכל אישה לאורך חייה, קוראת הסופרת תיגר על הנחות מסורתיות של הפסיכולוגיה.
תיאור האישה בגישה הפרוידיאנית כמי שחסרה פין, שמקנאה, שהחסר האנטומי שלה גורם לה לחרדת סירוס, לתסביך אבא, להלן תסביך אדיפוס, ושלל התנהגויות היסטריות. לפי התיאוריה של יונג, שהייתה קצת פחות אכזרית כלפי נשים, יש לנשים מרכיב גברי שנקרא אנימוס, ואם אישה פונה למקצוע גברי, או לומדת ועובדת כגבר, או רוצה קריירה – היא פועלת כנגד טבעה הנשי.
בספר גיליתי שאפשר להחליף את האנימוס הגברי הזה. אפשר להיות אישה "גברית" בעיני עצמי ובעיני החברה, חזקה וקרייריסטית ולהיות מחוברת לאתנה או לארטמיס – שתי אלות ספורטיביות, הישגיות וחכמות, אסרטיביות ושכלתניות. איזו תחושה נהדרת הייתה לגלות שההיבטים ה"גבריים" באישיותי הם פשוט תכונות והיבטים מפותחים יותר של ארכיטיפים של האלות שנמצאות בתוכי. עם כל הערכתי אליו, אני יכולה להשליך את פרויד לפח ההיסטוריה. אז סליחה, דוקטור זיגמונד פרויד, אני לא חצי בן אדם או אדם חסר או פגום מלידתו, ואסור לי אף פעם להסתפק בתיאוריות גבריות שמאמללות את חיי.
הללויה. אני אישה והכל נשי, וכל תכונה היא לגיטימית וחלק ממני, כאישה. אני לא מקנאה בפין הגברי, לא מרגישה חסרה. ואם בא לי לשחק כדורגל, זה לא הופך אותי גברית. זה החלק הארטמיסי שבי. זכיתי ביכולת להסביר את עצמי לעצמי, ולפענח את רגשותי בכלי מחשבתי חדש, ללא קריטריונים של גברי/נשי, ובלי להרגיש נחותה או סוג ב'.
"אלות בכל אישה – פסיכולוגיה חדשה של חיי נשים ואהבותיהן" מאת ג'ין שינודה־בולן, הוצאת מודן, 2002