גבר מחפש משמעות

אם כאשר יצא הספר לאור, הוא ביקש להיות מעין “בלדה לעוזב קיבוץ” – ויש שיאמרו אפילו רקוויאם לרעיון הקיבוץ כולו (הוא נכתב ב”סוף ימי הקיבוץ”, בין המהפך של 1977 לפרשת בלאס, אבל הוא מתייחס לסוף ימי ישראל הקטנה והאידיאליסטית של לפני מלחמת ששת הימים), הרי שעתה הוא עלול לטלטל כל גבר שמחפש משמעות לחייו בעידן של שבירת התפקוד המגדרי הקלאסי. 
 

יונתן (יוני) ליפשיץ, בן קיבוץ גרנות, מורד באביו, יולק, עסקן ומגשים, מבכירי מפא”י שמייצג את האסכולה הישנה – זו שהגיעה ארצה עם מבטא ורעיונות מזרח־אירופיים ויצרה כאן יש מאין, כאשר גולת הכותרת של יצירתה הייתה אמורה להיות דור ההמשך, הצברים (שהכזיבו וסרחו). אלא שיוני שואל את עצמו לא רק שאלות אידיאולוגיות באשר לצדקת הדרך, אלא בעיקר שאלות אישיות (ובקיבוץ של מחצית שנות ה־60 אפילו המילה “אישי” הייתה כמעט כפירה בעיקר) שעדיין מטרידות כל גבר צעיר בימינו: האם יש אי שם גורל אחר שמצפה לי? אנשים חדשים? נשים יפות ונועזות? הצלחה כלכלית? מי זאת האישה שלצדי – ומי קבע שאני צריך לשכב איתה באותה מיטה עד אחרון ימי? למי אני עמל בקומי בכל בוקר מהמיטה? ולפיכך גם: למה לי לקום בכלל? 
 

אילו היה כותב עמוס עוז את יצירתו היום, אפשר שדמות “האחר” שמניעה את העלילה לא הייתה הפליט עזריה גיטלין, “יהודי” גלותי בין ישראלים, אלא דתי ממוצא מזרחי (ע”ע מישל ב”קופסה שחורה”), וככל הנראה, הייצוג של הכלל שממנו מבקש יוני ליפשיץ לצאת לא היה מגולם בידי אודי, הקיבוצניק הבריון רב האון וכבד הפה, אלא דווקא הסריס התל־אביבי המצוי, עגול המשקפיים, שמצטט את עמודי הדעות של “הארץ” וצוחק רק בלב מהפרסומות של גולדסטאר.
 

אם תרצו, זהו הטוויסט בעלילה שרקם הזמן: המורד של פעם העז לחלום בהקיץ, בעודו מוקף בגברים־גברים, ארציים עד לזרא. המורד של היום, בעיני, הוא מי שמבקש לשוב ולהיות “גבר־גבר” בעודו מוקף בגברים נטולי טסטוסטרון שמזכירים יותר את רימונה, אשתו היפה, החולמנית והפוסט־טראומטית של יוני (שמוצאת מפלט במוזיקה שחורה ובחלומות על אפרת, העוברית שהפילה במצוותו של בעלה), מאשר את הגברים של פעם שהיו קצת נכים רגשית, אבל לפחות היו גברים.
 

לפיכך זהו ספר חובה לכל גבר, גם אם אינו בן קיבוץ ואקס קצין בסיירת, שכן הדחף הזה לברוח, אפילו (ואולי דווקא) מחיים נוחים שהם בבחינת “מנוחה נכונה”, אל מקום שבו אין לדעת מה ילד יום - הוא אולי התכונה הגברית המובהקת ביותר שמלווה אותנו כצל מימי חרמנות הנעורים ועד למשבר גיל ה־40. 

כשנסתי על נפשי לראשונה בחיי, אחרי השירות הצבאי, נשאתי את הספר הזה בתרמילי במשך יותר משנה של נדודים ברחבי הגלובוס. וגם כיום, בחלוף יותר מ־25 שנים שכללו אישה, משכנתה ושלושה ילדים, אני יכול לחוש כמעט פיזית את כאב הבדידות של יוני, שרוצה לברוח אל המקום הלא ידוע שבו קורים הדברים. לפני כעשור, כשכתבתי ספר משלי, הקדשתי את הפתיח לציטוט מתוך “מנוחה נכונה”, ציטוט שיסעיר כל גבר המבקש שלא להפסיק לצעוד לעבר האופק:
 

“ובינתיים תגיע אתה אל מחוז חפצך ושם תראה עד כמה הכל יהיה שונה ונכון וחדש: לא עוד בצער ולא בהשפלה כי אם בהתלהבות ובכוח. והיה אם יופיע אצלך באחד הימים זכר ריח נושן או שמועת כלבים נובחים ממרחקים רבים או גשם שוטף ואחריו גרגירי ברד לפנות בוקר ואתה לפתע פתאום לא תוכל בשום אופן לתפוס מה זה עשית איזה שיגעון עוללת איזה שדים השיאו אותך מביתך אל סוף העולם, הנה יוטל עליך להדוף רגשות כאלה בכל כוחך לבל תתחלחל פתאום כאיש שמביטים בו מאחורי גבו מתוך החושך. הלוא אתה חייב היית לקום וללכת. הלוא אי אפשר היה לשבת כל ימי חייך ולחכות בלי לדעת למה אתה מחכה ולמה. אין אפוא מקום לחרטה. מה שהיה היה” (מתוך “מנוחה נכונה”).

"מנוחה נכונה", עמוס עוז, ראה אור בהוצאות שונות, בהן כתר ועם עובד

עוד בפרויקט:

ח"כ יצחק הרצוג על "הורדוס"

תלמה אדמון על ספר הפלמ"ח

איריס לעאל על "חלף עם הרוח"