בפורים בורחות לי כל התחפושות. כשקיבלתי את הכלב הראשון שלי, ברחו לי כל השמות הטובים. והנה גם עכשיו, כשאני צריכה לבחור את הספר בה"א הידיעה, שום ספר לא רוצה לדבר איתי. אבל הנה, זה חוזר אלי. לפני כמה שנים, כשקראתי את "ארבעה בתים וגעגוע" של אשכול נבו, הרגשתי שמישהו נכנס לי לחלום, פורט אותו לסלון, כיסא, שולחן וזוג צעיר, ומגשים לי פנטזיה.
הרגשתי שמישהו כותב על אהבה כמו שאני חולמת אותה, כמו שאני שואלת אם קיימת. כנערה התעסקתי המון בשאלה האם אהבה היא איזשהו אידיאל פנטסטי, רחוק ולא מושג, שאנו מפתחים בלי קשר למציאות בזכות סרטים ואגדות או האם היא באמת קיימת. האם קיים בעולם הרגע הזה שבו את יושבת מולו, לבושה בחולצה שלו, הכחולה הכהה שהכי מחמיאה לך, אתם אוכלים פיצה, צוחקים על הערב שהיה, ואז הולכים לישון מחובקים, מחוברים.
תהיתי אם זה קיים שם בחוץ, אם זה יגיע אלי. אחרי כמה שנים נזכרתי במילים של אשכול נבו. נזכרתי איך בפשטות ובלי יומרה הוא רקם עולם של זוג שלא יכול בלי וחייב עם. נבו הצליח לקשור את הקשר המושלם, את חבל הטבור הזה, בין הלבד ליחד.
עבורי, הוא מספר את המתח שבין תחושת החנק והצל שזוגיות מביאה איתה יחד עם החמצן והביתיות הממכרת. "ארבעה בתים וגעגוע" מסמל עבורי עד היום את הרגעים הקטנים, הפשוטים. אלו שנשארים איתך אחרי הסערה ושורטים לך את הלב. הרגע הזה שתליתם את השלט על הדלת והוא נפל, האוטובוס שהייתם לוקחים, כשהוא הציע שתעברו לגור יחד ופחדת להגיד שאת מזמן בעניין.
כשאני קוראת אותו, אני נזכרת מה כל כך מרגש אותי באהבה. היא "מפיגת בדידויות", היא קוראת תיגר על העולם ועל הזמן. היא מרגישה הכי שלך ונותנת לכולם. אבל אחרי הכל, בסוף היום את בטוחה, ממש בטוחה – רק אני זכיתי, ולעולם לא אתן לה לברוח.
עוד בפרויקט:
רון מיברג על "פחד ותיעוב בקמפיין הבחירות 72'"
ח"כ יצחק הרצוג על "הורדוס"
איריס לעאל על "חלף עם הרוח"