הספר שלא קראתי – ובכל זאת הצליח לשנות את החיים שלי

איזה חיים, מתי ובאיזה פרק? אולי זה "שיר הגדי" של מרים ילן שטקליס, שהורי העניקו לי, בתם הבכורה, במתנה, ימים אחרים לאחר הולדת אחותי הקטנה. "איך יא הביאה את זה? איך זה עבר מבפנים החוצה?" התעקשתי לברר ואף קיבלתי תשובה אנטומית מדוקדקת, מאוירת, בספר שנקרא "כיצד באים ילדים לעולם", וראוי לספר המשך: "אמא ואבא לא עשויים מבובות קרטון". שיעור מספר 1: את לא ב-א-מ-ת רוצה לדעת איך ילדים באים לעולם כשאת בת 4 וחצי.

ואולי זה "גבעת האיריסים השחורים" של יצחק נוי, האיש הקטן שבתוך המקלט מהתוכנית לבת ולבן, שסיפר על מעברה אקזוטית אי שם? השנים הן שנותיה הראשונות של מדינת ישראל, וסמוך למושב נובטת – על גבעת האיריסים הכה יקרה לאנשי העלייה השנייה – מעברה. על הרקע הזה צומח סיפור אהבתם הכמעט בלתי אפשרית של יפתח נוילנד, בן המושב נטעים, וסוזי אילוז, העולה ממרוקו.

"זקי אלקסלסי, העולה החדשה, התבונן בשמשון נוילנד בקדרות. 'זה לא יפה, אדון שמשון', אמר בצער והיטיב את צווארון מעילו המרופט. 'אנחנו במרוקו חיינו חיים טובים מאוד, ואז באו השליחים של הסוכנות ואמרו: 'יש מדינה יהודים, ארץ ישראל, הכל יהודים, הכל טוב, תבואו'. ואנחנו באנו פה ארצה וראינו – באמת התורה – הכל יהודים: אבל זה יהודים אשכנזים וזה טוב, טוב מאוד, וזה יהודים מרוקו-תוניס, זה לא טוב. זה עולים חדש. זה מלוכלך'" (מתוך "גבעת האיריסים השחורים").

שיעור מספר 2: זקי אלקסלסי יכול להיות בכלל סבא שלי ז"ל, יחיאל ממן. עוד ספר ששינה את חיי הוא "הנסיך המאושר". אוסקר ויילד ארז בתחפושת של אגדה את החזירות האנושית, את תאוות השררה וערלות הלב אל מול אהבה בלי גבולות והקרבה. שיעור מספר 3: כשגבר מצטרף אלייך לקריאה של ספר ושניכם דומעים בסופו, מצאת את אהבת חייך.

ויש עוד. "בת מונטסומה"; "מכתבים לצופיה" ו"אורי" של אסתר שטרייט-וורצל; "עד כלות" של גפי אמיר, שחשף אותי להפרעות אכילה; "מה שגור הגורילה צריך" של אורית מורן (אותי לימדו שהמילה הכתובה דורשת חגיגיות, עד שבאה מורן וכתבה בשפה פשוטה); הסיפורים החיצוניים, בהם "ספר חנוך" ו"ספר אדם וחוה" (הנה פתרון שהמקרא חסך מאיתנו: קין רצח את הבל כי הבל היה נלבב וקין חכם. האהבה יכולה להשחית): "פרקי אבות" שמזכיר מה זה להיות בן אדם, והרשימה עוד ארוכה. 

אבל את השינוי המשמעותי ביותר חולל בי ספר שמעולם לא קראתי, ואולי גם לא אקרא. כשקיבלתי על עצמי את תפקיד כתבת הספרות של "מעריב", גיליתי שאחד הצלילים המעניינים הוא צליל היומרה הנסדקת. כשהמרואיין הראשון אמר לי שהספר שמונח ליד מיטתו הוא "יוליסס", שתקתי וכתבתי. כשהשני ענה לי את אותה התשובה בדיוק, חייכתי ושתקתי.

במרואיין ה-15 בערך כבר לא יכולתי להתאפק. אחרי השתיקה אמרתי: "יעיל למקרה שיגיע גנב בלילה. כבד." המרואיין, שמפאת כבודו אנצור את שמו לנצח, ביקש הזדמנות נוספת לחשוב על השאלה. אחר כך זה הפך לענף ספורט פרטי שלי, לשאול, סתם בשביל הסטטיסטיקה, מה מונח לצד מיטתו של המרואיין. מדהים.

אצל כולם אותו ספר. "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס. "רק אל תגיד יוליסס", הקדמתי פעם אחד מהם. השקט המופתי והמבט הנדהם הסגירו הכל. אחר כך הגיע הצליל שסיפרתי עליו קודם.

"באמת לא קראתי עד הסוף", הוא חייך. "ארוך ומשעמם. כולם אומרים אותו דבר, נכון?" שאל הפרופסור הנכבד. ואז הבנתי. כמו בכל גרעין חברתי, אנשים, ולא חשוב לאילו הישגים הגיעו, מחפשים הגדרות. הם מגדירים את עצמם באמצעות שימוש בסממנים משותפים. "יוליסס" הוכתר כיצירת מופת. מי שקורא יצירות מופת, ראוי ליחס מופתי, או לפחות למקום של כבוד במקדש של המשכילים. 

איני יכולה לסיים את הטור הזה בלי ציטוט. "יגון הוא בן דמותו של החסר. אושר הוא בבואתה של הכמיהה האנושית. שלא כמו השלג, מועטים הדברים הנעלמים מלבו ומעיניו של האדם". יפה, הא? כי מי, מי כמו ג'יימס ג'ויס יכול לכתוב דבר... נו, איך אומרים... כה מדויק, כה נכון, כה מפלח, כה וכה וכה. עכשיו תמצאו באיזה עמוד זה מופיע. בין הפותרים נכונה יוגרל כרך של "מובי דיק".