הספר שהצליח להעלות בי זיכרונות שחשבתי שאבדו

זהו סיפורה האמיתי של נערה בת 13, שצללה עמוק לתוך סצנת האנדרגראונד של מערב ברלין בשנות ה-70, עברה בזמן קצר מאוד מעישון חשיש לשימוש בהרואין, ובגיל 14 כבר הייתה נרקמונית שעובדת בזנות כדי לממן את ההתמכרות שלה. מה שהתחיל בתור סדרת ראיונות חושפניים (שבהם סופר הכל מלבד שם משפחתה של הנערה, שהתגלה מאוחר יותר כפלשרינוב) במגזין הגרמני "שטרן", הפך בהמשך לספר המסופר בגוף ראשון. 

הספר שווק תחילה כספר חינוכי, ונועד באופן רשי להרתיע ילדים משימוש בסמים, תוך ניצול מסחרי של הסנסציוניות של הסיפור, שמספק את המציצנות של הקוראים למרות השכיחות הסטטיסטית שלו. 

כמו כל יצירות ההרואין – ספריי ויליאם בורוז, המוזיקה של ולווט אנדרגראונד, "טריינספוטינג", "סיד וננסי" – הנושא מצית את הדמיון ועובר גלוריפיקציה. המפגש של הנעורים, על כל היופי שבהם, עם הצד האפל והנגיעה במוות, הוא מפגש מרתק ואסתטי להפליא, וכריסטיאנה פ' הפכה לגיבורת תרבות, לאייקון של הרואין-שיק, לסלבריטאית אירופית ולגיבורת סרט ביוגרפי, המלווה בפסקול של דיוויד בואי. בניגוד למצופה, היא עדיין חיה, ואפילו הוציאה אוטוביוגרפיה חדשה לאחרונה.

גם אני הוקסמתי מדמותה של כריסטיאנה פ', אבל לצד הגברת העניין שלי בסמים והתאווה שלי לבגדי וינטג' משנות ה-70, קריאת הספר התחילה אצלי תהליך הרבה יותר אישי ומשמעותי. נולדתי בבון – אז בירת גרמניה המערבית – וגדלתי בה עד גיל 7 וחצי. משפחתי עזבה את גרמניה לטובת ארצות הברית, ואחרי שנה וחצי בלבד עשינו עלייה. חשש ילדותי ולא רציונלי גרם לי להסתיר את הביוגרפיה האמיתית שלי, ולספר לילדים בארץ שאני עולה חדשה מאמריקה. 

בגיל 9 בחרתי לגדוע את העבר שלי ואת גרמניה מחיי אחת ולתמיד. אני מתארת לעצמי שבשלב מסוים סיפרתי לחברי את האמת, וכלל לא זכורות לי תגובות דרמטיות, אבל גם אילו היה מתברר לי באופן חד-משמעי שהחששות שלי היו מופרכים, זה כבר לא היה משנה כי את גרמניה מחקתי מהתודעה. מאז עלינו לארץ סירבתי לדבר גרמנית – לא עניתי לאמא שלי כשהיא דיברה אלי בגרמנית, וכמובן לא הסכמתי לנצל את המינוי לספרייה של מכון גתה שאמי פתחה עבורי כדי שלא אשכח את השפה. 

אבל אז הגיעה כריסטיאנה פ', וכבר מהעמודים הראשונים של הספר נפתחה בתוכי דלת למקום שחשבתי שיישאר נעול לנצח. בניגוד לכריסטיאנה פ', אני לא באה מבית שבור, והמצב הכלכלי אצלנו מעולם לא היה קשה, אבל התיאורים של כריסטיאנה את סביבת המחיה שלה, בברלין של שנות ה-70, הציפו בי זיכרונות מילדותי שלי שהיו מודחקים במשך שנים; זיכרונות שמרגע שצפו התקבעו לי בראש בצורה מסוימת, כך שלעולם לא אדע כמה היא מהימנה למקור, וכמה סולפה בהשפעת הספר.

עברו 20 שנה מאז קראתי את הספר, ויותר מ-30 שנה מאז עזבתי את בון – עיר שלא ביקרתי בה מאז. את זיכרונות הילדות שלי איבדתי, וכריסטיאנה עזרה לי ללקט כמה מהם בחזרה, כך שאין פלא שחותמה מוטבע בהם, עד שלפעמים קשה לי להבדיל אם דברים מסוימים קרו לי או שאולי הם בכלל קרו לה.

תמר זנדברג על "האסופית"

עומרי ניצן על "בסוד שיח: על האדם ועמידתו נוכח ההוויה"

חזי דין על "הרועה"
ח"כ יצחק הרצוג על "הורדוס"
תלמה אדמון על ספר הפלמ"ח
איריס לעאל על "חלף עם הרוח"