האישה המתעדת: חשיפה ראשונה לסופר איטלקי מעודן ומקורי

לפעמים ספר ממתין בצניעות לרגע של גילוי, וקריאתו המאוחרת משמחת כאוצר הנחשף בלי כוונה. שתי הנובלות הכרוכות בספר חושפות סופר שכתיבתו שירית, מיוחדת בים הספרים. חיצוניותו של הספר ענווה ונראים בה שמיים גבוהים מעל לבית חווה. אין לטעות בגוני האור והטרה־קוטה, הסיפורים יתנהלו בנוף איטלקי. 
 

מרקו לודולי (יליד 1956, רומא), סופר המתפרנס מהוראה, נראה כמחנך האידיאלי לילדי העולם האכזר. עטרת תלתלי שיבה תוחמת את קרחתו, פניו המלאים מאירים בחיוך קשוב, ונדמה שהוא מוכן תמיד לשמוע סיפור טוב או לספר אותו. 
 

ואיך הוא מספר! אמן המנסח אמת קיומית במקוריות מפתיעה, אבחנותיו דקות ומעודנות, ואווירת סיפורו רגועה, סבלנית כלפי חולשות אנוש. באמצעות דמויותיו הוא אומר את הידוע: כל הסיפורים דומים. “על מה מדבר הספר הזה?", שואלת אמו של סופר צעיר, והוא משיב: “על הדברים הרגילים, אמא, על החיים ועל המוות, על אנשים שמחפשים מפלט, על חלומות, על חומות". השאלה היא איך אתה מספר. לודולי מגיש משפטים מעוצבים בצבת צורפים, המסובבת אותם לפתע להיות נוסח חדש ומעניין. איטליה, גיבורת הנובלה הראשונה, אומרת לעצמה שיהירות היא “הפגם הקשה ביותר למי שאמורה למחוק את עצמה בתוך בית. אז חזרתי למידתי, מידה של בחורה קטנה, חסרת מעלות, וחשתי בעוצמה את הריקנות שנמזגה בי כמו אור (...)". 
 

בשתי הנובלות מציב לודולי אישה מספרת. אישה צופה ומתעדת. דמות הלוקחת חלק בהתרחשויות המשפחתיות, אך אינה מניעה אותן. המחבר שוכן בתוכה, היא שלוחתו, ולכן, במובנים רבים היא חיצונית לחיים עצמם ומתעלמת מן הצלקות שהוטבעו גם בנפשה. בשתי הנובלות האישה היא היודעת ללב הנפשות הפועלות, והיא הנשארת לספר. רק בתום חיי הגיבורים בוקעת יצירתה, הסיפור לפי דרכה. 

איטליה, ענן. צילום: יח"צ

איטליה היא צעירה שגדלה במוסד ליתומות המחונכות לשרת. בהגיעה לגיל 20 היא חוצה את הנהר כדי לצלצל בדלת המשפחה האמידה שתעסיק אותה. “מחשבה מרובה היא מחשבה מזיקה", אומרת איטליה לעצמה עם תחילת העבודה. לאורך כל הסיפור תדקלם אמירות שהפנימה במהלך החינוך הסגפני שהכין אותה להיות כלי ריק להכלת חיי אחרים. במקרה של,ה האחרים שימלאו את ישותה הם אבא מהנדס מכובד, אמא אינפנטילית, משועממת ונוטה לדיכאון, ושלושה ילדים. כל ילד צומח להזיק לעצמו ולהתאכזב. איטליה אינה מתאכזבת. נטולת ציפיות תצעד אל המשפחה הבאה, שתוכיח שחיים בורגניים אינם כוללים אושר. איטליה “אינה משתנה, כמו הציר בסחרחרת", מצהיר המהנדס. 
 

הציר הזה הוא אישה שחושיה חדים להבין אפילו לנפש החפצים בבית שהולך ונזנח. אך צער החיים הכלים אינו נוגע בה, מפני שצער הוא עניין אישי, ולמשרתת אין עניינים אישיים. מבחינה זאת היא ממלאת היטב את תפקיד המחבר המוטמע בה, כלי ריק שכולו חיישנים רגישים לקלוט את תנודות הזולת ולדווח עליהן במלוא תבונת החיים.
 

בנובלה השנייה המספרת היא מורה בגמלאות, היושבת עם מתווך דירות צעיר מול בית הכפר העתיק של משפחתה. השניים ממתינים לקונים פוטנציאליים ובינתיים מספרת מריה הקשישה לגבריאל המלאכי את סיפור משפחתה. גיבור הסיפור, ענן, היה בעלה, גבר שהתפרנס פה ושם כקוסם ובדרן. לעתים קרובות נעלם. על מריה הוטלה האחריות לתא המשפחתי, כולל הבן שחבר למחתרת הקומוניסטית. “מה אתה רוצה שאספר לך, כל הסיפורים האלה חסרי חשיבות כשמסתכלים בהם מהצד של הסוף", אומרת המורה. אך בעצם סיפורה היא יוצרת ממשות ומשמעות לחיי אדם. גם אם הצד של הסוף ידוע מראש, יש לקרוא בשם לכל רגע, החל מהצד של ההתחלה. 

משפחה מורמונית

המתרגם שי סנדיק, בעליה של ההוצאה סנדיק ספרים, גייס תמיכה של קוראים להשלמת ההפקה של הספר הזה. כיוון שלקחתי חלק מזערי בהתגייסות הזאת, יש לי קשר אישי מקדמי לרומן הזה, שלא ידעתי עליו דבר כשרכשתי אותו. “שיר לאיזי ברדלי" מאת קריס בריי (409 עמ', כולל אחרית דבר של תומר פרסיקו) נכנס לביתה של משפחה מורמונית, שבה ראש המשפחה הוא גם כומר הקהילה.

יש לציין כי אין מדובר במשפחה פוליגמית, אך מנהגי הקהילה האחרים נשמרים היטב בבית הדתי, שבחדריו גדלים כמה וכמה ילדים. הסיפור מתקדם בין החדרים של בני המשפחה, שלכל אחד מהם סיפור משלו על אירועים ורגשות הקשורים לגיל ולמקומו במשפחה. המחברת, מורמונית במוצאה, פורשת סודות מבפנים על המחויבויות החברתיות והדתיות של הקהילה הטהרנית. הקריאה קלה, כבכל רומן משפחתי, והיא שזורה צחוק וטרגדיה כנדרש מרומן כזה. הגוון המיוחד מוענק לאירועים מחשיפת פנים חיי המורמונים באמריקה.