אברהם (אברום) בורג נולד ב־1955 בירושלים. בעת שירותו הצבאי היה מ"פ בצנחנים. בהמשך סיים תואר ראשון במדעי החברה באוניברסיטה העברית ולמד בבית הספר לתיירות. בורג היה פעיל בתנועות שמאל, ובסוף שנות ה־80 נבחר לכנסת מטעם מפלגת העבודה.

בשנת 1995 התפטר מחברותו בכנסת משום שנבחר לעמוד בראש הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית. כששב לחיים הפוליטיים, כיהן בורג בתפקידים שונים (מטעם מפלגות העבודה, סיעה אחת ועבודה־מימד), ותפקידו הבולט במיוחד היה יו"ר הכנסת ה־15 בין השנים 1999־2003. בשנת 2004 פרש בורג מהפוליטיקה והוציא לאור את ספרו הראשון, "אלהים חזר". בהמשך הוציא לאור ספרים נוספים: "לנצח את היטלר", "פרשת השבוע: בלשון בני האדם" ו"אבישג". השנה יצא לאור ספרו החמישי, אוטוביוגרפיה, "הנה ימים באים". 


האם היום, לאור גילך וניסיונך, יש יצירות שהיית שב אליהן ומשנה אותן – מוסיף, מסיר, גונז?

"מובן מאליו שכמעט כל דבר שעשיתי בעבר, הייתי רוצה לקבל את ההזדמנות לעשות שוב. כמעט, אבל לא את הכל. למשל: את הילדים שלי לא הייתי רוצה לשנות אף פעם, ומצד שני את שני ספרי הראשונים – ׳אלוהים חזר׳ ו׳לנצח את היטלר׳ – הייתי כותב אחרת לגמרי. עם הרבה יותר מגעים אישיים, ועם עריכה הרבה יותר קפדנית. ואולי הכל צריך להתחיל מוקדם הרבה יותר. לו הייתי יכול לגלגל את השטיח אחורה ולפרוש אותו מחדש כרצוני, הייתי מתחיל 
לכתוב בגיל 29 והופך לאיש ציבור בגיל 60, ולא להפך". 
 

ודווקא אישי ציבור בגיל 60 מתקבלים כלא רלוונטיים, ככאלה שלא מבינים את המציאות?
"זה נכון שאני כבר רגל בקבר ורגל על קליפת בננה, ואימוני המרתון והריצות הארוכות לא נהיים קלים, ובכל זאת משהו שונה. בצעירותי הייתי בולט, נוכח, רהוט וחלול. היום אני כמעט לא נוכח, קשוב יותר ממביע, חושב וכותב, ולפתע מקשיבים לי אחרת. לא חשוב לי יותר לרדוף אחרי פופולריות מדומה או להיבחר בפריימריז כחסר דעה לא מרגיז. וכמו יש מאין, נולדות לי שיחות מרתקות הנושאות בחובן רעיונות חדשים. ואני מלא כאיש הר (הגרסה הזכרית לאישה הרה), המבקש ללדת עוד, ושוב".
 
צעיר לנצח

חייו הפוליטיים של בורג החלו, כאמור, אי אז בסוף שנות ה־80, ואילו לתחום הכתיבה נכנס רק בשנת 2004. האם עדיף להיות צעיר חולף או מנוסה לנצח? אני שואלת אותו. "ודאי שמנוסה לנצח", הוא אומר. "השאלה היא במה הייתי רוצה לתרום הכי הרבה, נכון לעכשיו? אם היינו חיים בתקופת הרנסנס, התחייה של עולמות התרבות, הייתי רוצה להקדיש את חיי לכתיבה מביעה ומשפיעה. ואף שאנחנו לא חיים בתקופה כזו, אני מקדיש את חיי לכתיבה מביעה ומשפיעה. כשאני מתבקש היום למלא טפסים, אני תמיד נתקע מול תיבת ה'עיסוק'. אני רוצה לכתוב 'סופר'. אבל זה נשמע לי יומרני מדי. אז אני כותב 'כותב'. אני רוצה לתרום תכנים, לעורר שיחות, ליצור פולמוס, לנקוט עמדות. לגרום לאנשים לחשוב ולפעול".

 
השאלה היא האם הסופרים של ימינו מצליחים לעורר כזה הד, או שמא זו נחלת העבר?
"גם וגם. גם מצליחים וגם נחלת העבר. פעם, לא מזמן, היו בחברה אליטות משפיעות. היום, כשכולם יודעי קרוא וכתוב, כולם נגישים, הזיכרון לא נמחק אף פעם, לכולם יש אונה שלישית במוח – אונת גוגל – והשוויון זמין מאי פעם. נראה שאין אליטות ואין השפעה. אין סדרי עדיפויות, הכל חשוב ורדוד באותה מידה; אבל זה רק נראה. כי אנשים מחפשים משמעות, אנשים מוכנים להקשיב. לא כולם, לא כל הזמן, לא לכל הנושאים. ובכל זאת האדם הוא יצור המחפש משמעות, ומכאן שההזדמנויות להשפיע לא נגמרו".
 
ההזדמנות להשפיע הייתה גדולה יותר כשהיית חבר כנסת?
"לא בהכרח. השפעה היא לא מדע מדויק. יש סוגים שונים של השפעות שונות. אחד מחסרונותיה של ההשפעה הפוליטית הוא שהיא השפעה בין סורגים. ככל שאתה קרוב יותר למוקד, אתה מוגבל יותר בשימוש ובהשפעה – התחייבויות, דילים, הסכמות, מגבלות, מוסכמות וביקורות. ולעתים – כמו שקורה לי – החופש משחרר. היכולת ללכת עם האמת עד הסוף. להגיד את הדברים כפשוטם וכאמיתותם, גם אם היא לא תמיד נוחה ולא תמיד נשמעת, בטווח הארוך היא שנותרת ומשנה. זכורה ומשפיעה".
 
מה היית רוצה לעשות באמת – בלי להתחשב במשפחה, חברים, קשרים וכדומה?
"בייחוד להמשיך. לפתח את המחשבות, להפוך את הרעיונות לתוכניות, לגרום לעצמי ולאחרים לאמץ דרכי התנהלות ומעשים הנובעים מתוך השקפת עולם ולחתור ללא הפסקה להחליף את סדר העולם המעוות והמקולקל שלנו. במתווה אחר לגמרי. ביסודו - שוויון בין כל בני האדם, ובראשו - קדושת חיי אדם, כל אדם".
 
מה זאת אומרת "כל אדם"?
"לחופש יש הרבה שכבות. הבסיסית והפשוטה היא זאת המאפשרת חופש מאזיקים פיזיים: שיעבוד, מאסר, עריצות; מעליה נמצאת השאיפה לסביבה אנושית של חירויות היסוד המוקנות לכל אדם מרגע לידתו, ואין לאיש זכות או יכולת לשלול אותן – הזכות להביע, להתאגד, לעבוד, להיות בעל זהות. ומעליה זאת החירות של האדם מאזיקיו הפנימיים: לא לפחד, להגיע אל הכנות העמוקה של עצמו ולחיות על פי ערכיו ושאיפותיו".
 
“אני לא ירא שמיים"

בספרו החדש, "הנה ימים באים", מספר בורג על משמעות הריצה עבורו. לשאלתי מתי הרגיש חופש אמיתי הוא עונה: "ביום שבו סיימתי את המרתון הראשון שלי בטבריה. שם השתחררתי ממגבלות הגוף, ובעקבותיהן גם הרוח נסקה לשמי מעלה. כל ריצה, ובפרט ריצת המרתון, היא לא אתגר גופני אלא נפשי".
 
אילו תהליכים נפשיים אתה עובר תוך כדי ריצה?
"אני מספר על כך בספר החדש שלי 'הנה ימים באים'. הנה קטע משם: 'רוב השנים הייתה שעת הריצה להפוגה החיונית שלי. הרגעים היחידים שהיו לי לעצמי, לבד. בלי טלפונים או משימות, בלי פניות ציבור וללא שום הפרעות. היום אני רץ בשביל המדיטציה [...] זאת אכן לא ריצה של הרגליים, ואפילו לא של הלב־ריאות. זאת ריצה של המחשבות, וליתר דיוק, של המחשבות שאתה לא מנסה לשלוט בהן ולהשתלט עליהן. ברגע שהראש משתחרר ומסוגל לעוף מבפנים, גם הגוף מגיע אל הקילומטרים האבודים. הקילומטרים היפים, המשמעותיים והמרגיעים ביותר בחיים'".
 
איך אדם ריאלי כמוך, עם רגליים על הקרקע ומחוות מציאותיות, הוא אדם ירא שמיים?
"אני לא ירא שמיים כלל. למרות שאני עוסק מאוד בנושאים של זהות ורוחניות, קיומו של האל לא מעניין אותי כלל. אין לי מושג אם יש אלוהים, אני לא מבקש הוכחות לקיומו או לאי קיומו, זה לא חשוב לי. בדבר אחד אין לי ספק: אם אכן יש אי שם בורא לעולם, היא בראה את העולם באמצעות הפולמוס והמחלוקת. אני מאמין שהמחלוקת היא כלי הבריאה האנושי החשוב ביותר שהתרבות היהודית אימצה אל קרבה ושכללה מאוד. כי אם אני מסכים איתך, ואת חושבת כמוני, וכולנו מסכימים עם ההם על הכל, אזי בסופו של דבר הכל מתנוון ומת. אבל אם אנחנו חולקים בדבר, מחדדים את האמיתות שלנו, מדייקים וחושבים, אולי משהו חדש ייוולד בינינו".
 
אז מה שאחרים רואים כתחילתה של מלחמת אחים, אתה רואה כשחר של יום חדש?
"כן ולא. נטושה בישראל מלחמה קרה בין דת ומדינה, בין רבנים לריבוניים, והיא יכולה להתפרץ בכל רגע ולהפוך מקרה לחמה. חמה מאוד. ומאידך, אם וכאשר הדברים יידרדרו לכלל טראומה של ממש, יש סיכוי להחלמה. כי אנחנו כעם היסטורי, העם היהודי, ואנחנו כחברה אקטואלית, החברה הישראלית, מגיבים מצוין לטראומות. כל טראומת עבר וכל חורבן הפכו לנקודת מפנה קיומית, ובדרך כלל חיובית".
 
אז אתה מתפלל בעצם להרס וכיליון?
"ממש לא. אני מתבונן במציאויות, ואני מוטרד מאוד ומתאמץ מאוד להציע חלופה תוכנית לכלים הנשברים, להכין את סדר היום ואת עולמות התוכן לימים שאחרי ההרס והכיליון".
 
אתה מדבר כאילו הכיליון הוא בלתי נמנע?
"ראשית, חורבן הוא לא דבר זר לתרבות שלי, שלנו. כל השאר היו מצבי ממשל וקיום אחרים שרובם פריחה ושגשוג, ובתוכם היו שזורים משברים וחורבנות. כמעט כל חורבן הפך אצלנו לנקודת יציאה להתחדשות. אני מניח שברגע עצמו הטראומה הייתה נוראית, רק בעבור הזמן הסתבר ששריפת יער מכלה עצים אבל מאפשרת התחדשות. שנית, ישראל של היום נמצאת בלבו של צומת גדול, שבו כל פנייה תקבע את העתיד אחרת.

בצד האחד פנייה אל הכיוון של הרפובליקה הדתית בסגנון איראן ומדינות נוספות, שבה ההלכה הדתית היא המקור העליון של הסמכות וההשראה, ובצד השני קונפדרציה של שונים, חברה רב־זהותית בעלת יכולות הכלה ותפקוד משותפים. מאליו מובן שאני מנסה לפתח ככל יכולתי את החלופה המכילה של חברת כל שוניה, ורואה בחלופה הדתית כאויבת מרה של ממש".
 
בוא לא ניתמם, כל הראיות בשטח מראות לאן זה הולך, השאלה מה עושים עם זה? מה אתה עושה עם זה?
"את המהלכים הגדולים של הדברים אני מנסה להבין, לאתר או להחליף בין השאר באמצעות הכתיבה שלי – ספרים, מאמרים ועוד. כאן אני עוקב אחרי חוט השאלות שלך – הנחת העבודה של כיליון לא באה ממני. כן, סופה של ישראל אפשרי. לא, הוא לא הכרחי, ולא, הוא לא יהיה סופו של העם היהודי".
 
מה התסריט או התסריטים שלך?
"אני משוכנע שהמציאות תעלה על כל דמיון. אני רואה את תפקידי בחיים להכין את הכלים והתכנים ליום שאחרי".
 
האם כחבר כנסת היית יכול לעשות יותר? להיות אלטרנטיבה לנתניהו?
"אני מבקש להסיט את השאלה. אני לא חושב שיש לנו בעיית מנהיגות. נכון שהאישים לא ממש מרשימים, אבל לא זאת הבעיה השורשית. אין לנו – ותהא הגדרת ה'לנו' רחבה או מצמצמת – תפיסת עולם? מה הרעיונות שלנו? מה הקווים האדומים שאותם לא נעבור ויהי מה? עד כמה אנחנו מוכנים ללכת רחוק עם הרעיונות האלה? מפלגת העבודה לא נחשבת כי היא לא שמאל – לא מדיני, לא כלכלי, לא חברתי ולא אנושי; מרצ גוועת ונמצאת במחלקה לטיפול נמרץ".
 
על מפלגת חד"ש, שבה הביע תמיכה ופעל למענה לפני הבחירות האחרונות, הוא אומר: "היא מכרה את נשמתה היהודית־ערבית לטובת שותפות הבולעת אותה בלי להשאיר פירור. 
 
שותפות לאומית, שחלקה לאומנית, חלקה דתית וכולה סתירות פנימיות בלתי ניתנות לגישור. החלופה לכל החבלה הזאת היא פרדיגמה חדשה שונה לחלוטין, שלא מבוססת על חלוקות, אפליות, פריבילגיות, אלא חותרת לחברה משותפת, למרחבים אזרחיים ותרבותיים משותפים".