רבין היה ראש הממשלה הראשון שהיה אחד משלנו. סוף־סוף, אחד שדומה לנו. וזה הרי היה חלום הדורות: להיות נשלטים על ידי אחד מאיתנו. הוא היה דומה לנו באומץ ובפחד. בפייטריות כדרך חיים שהתחלפה ברדיפת שלום אמיתית, כמעט אובססיבית. בחיתוך הדיבור ובדיבור החותך.
הוא היה קודם כל אדם, בשר ודם, עם חסרונות ויתרונות. הוא לא דיבר מתוך קסטה תנ”כית או מקלטת לוהטת. לא, חברים וחברות, יצחק רבין דיבר בשפת הארץ שהיא שפת הגוף ושפת האם ושפת הים. שפת הילדים שנולדו כאן. שפת הילדים שמתו כאן.
רבין היה אנחנו. אנשים שנולדו בארץ שהיא זבת חלב ואוכלת יושביה. רבין, לפני ואחרי הכל, היה המנהיג הראשון שלא דקלם חזון אלא דיבר כמוך וכמוני. הוא היה אתה ואני, ולכן כשהוא נרצח, מת משהו בך, נרצח משהו בי.
מה שנשאר לנו זו הצעקה. כן כן, אנחנו יודעים שזה לא הזמן, אבל אולי עד שיגיע הזמן ירצחו אותנו שוב. מישהו חייב להגיד את זה: כל מי שכתב “רבין בוגד” על תא טלפון ציבורי, “רבין = חמאס” על דוכני מודעות, או “יצחק גבלס” ב”ישראל שלנו”, עיתון היורדים (וכמה צדקת, יצחק – אכן, נפולת של נמושות עם קבלות!), כל מי שבגלוי או במחתרת טפטף את הרעל – הרג את המנהיג, וסיבת המוות: מנת יתר של שנאה טהורה. מאה אחוז הטפה לרצח. כן, לא עכשיו, אני יודע, אבל פעם, אני מקווה, יעשו רשימה של כל המרעילים, והם ייתנו את הדין או לפחות ילכו לעזאזל.
כן, אני יודע, אתם לא צריכים להגיד לי: זה לא הזמן, וגם אסור מבחינה לאומית, מבחינה משפטית, להגיד מי היה המוח המוגז מאחורי הדם שניתז. אז אולי אני אגיד את זה, בשקט: היו גורמים פוליטיים בימין שחילקו טופסי רישיון לרצח. הנה, אמרתי את זה. עכשיו אני יכול להתחיל להתאבל בשקט.
שוב כוחות הרשע, שליחי פרנויה והיסטריה, הרגו אדם כמונו. יצחק רבין היה ראש הממשלה הראשון שהיה אחד משלנו. הוא נרצח, וחלק מאיתנו נרצח איתו. ולכן לזכור אותו זה לזכור אותנו ולא לוותר על חלומותינו. יהי זכרנו ברוך. ועוד דבר קטן, שבגלל שהיינו דומים לו לא העזנו לומר לו: אהבנו את האיש. אהבנו אותך. אותך, יצחק.