אני עומד להתגייס. רוח של בדידות תוקפת אותי. רק לפני שלושה חודשים עזבתי את הגרעין שהולך לנח"ל ופני לגיוס רגיל לצבא.
את עתותי אני עושה באולמות הקולנוע. כבר ראיתי את "המרד על הקיין" עם המפרי בוגרט, את "חופי הכרך" עם ברנדו הגדול וקינחתי ב"כוכב נולד" עם ג'ודי גרלנד האחת והיחידה. הגיוס העיק עלי. גיוס אוקטובר. כל חברי כבר באמצע הטירונות ואני אגיע לקלט בתל השומר חף מחברים ולא יודע לאן אפול.
הפריעה לי העובדה שאני קם בבוקר ומוחק מדמיוני עוד יום לתאריך הגיוס, אבל אין מי שמשית לבו לעצבותי הגוברת. אבא בא עייף מעבודתו הציבורית, שקוע בנושאי אבטלה ופוליטיקה. אומנם חיים אחי כבר בן 14, אבל עדיין לא שותף למחשבותי הטורדניות.
אמא ראתה שפני נפלו ואמרה לי "טוב שתעבור מבחנים קשים, זה יעזור לך להיות גבר של ממש". לא ביקשתי ממנה סיוע. רק ביקשתי שיום הגיוס יתרחק ולא יגיע בשעטה, כאשר פני לטירונות של חורף ממש.
כל שבת ציפיתי עם אחי הקטנים חיים ומנחם לתוצאות הכדורגל. היינו מתקשרים לתחנות משטרה ברחבי הארץ לדעת "מה עשתה בית"ר בחדרה" ו"הפועל ברמת גן". ניצחון של הפועל ירושלים עטף אותנו באיזה אושר עילאי והשכיח לרגע את המהמורה העומדת בפני. חיכינו לשחקני הפועל ועם שובם ישבנו איתם במסעדת "שמש", לשמוע את נפלאות ניצחונם המקרי ברמת גן... הפסד של בית"ר בחדרה העניק לנו מתיקות בלתי חולפת. תערובת של שמחה נקייה ושמחה לאיד שלעולם לא תהיה טהורה ממש. ההפסד שלהם השכיח לרגע את העומד בפני. את הערפל הסמיך, המעיק, הלא נודע, שעלול להדהות אפילו את עוצמתה של השמחה לאיד.
אבל אז, בספטמבר 1955, הפועל ובית"ר ירושלים היו עדיין בליגת המשנה ותמיד חיפשתי קבוצת הפועל בליגת־העל שתרווה אותי נחת. ב־1954 זה קרה. קבוצה חדשה שעלתה משורות הנוער החלה לאיים על הדומיננטיות של מכבי תל אביב של גלזר, של מירמוביץ' ושל רפי לוי. זו הייתה הפועל פתח תקווה. חלדי וקופמן העצימו את ההצטרפות למנצחים ונחום סטלמך הפך לאייקון של ממש, והוא בן 20 בלבד.
ככל שהיו הקולנוע ומגרשי הכדורגל גורמי משיכה, הם הפסיקו מלשמש גורמי הסחת דעת. ב־30.10 עלי להתגייס. נותרו עוד 30 יום. אני מסוגל לדבר עם אחי על סטלמך, על מנש (כוכב הפועל ירושלים) ועל בן־גוריון - בסדר זה. אבל אני חש מחנק. ההליכה אל הלא נודע, ללא חבר, ללא מכר, יצרה בי תחושה שאני עלול לאבד את העולם שאותו אני אוהב.
ממש אז הגיע לקולנוע "ציון" סרטו של איליה קאזאן בכיכובו של ג'יימס דין - "מרלון ברנדו החדש". הקרנת הסרט לוותה בתוגה ובעצב. דין, כוכב הסרט, נהרג בתאונה והוא בן 24 שנה. יצאתי מהסרט עם חיים. העצב על מותו, הטרגדיה של הסרט והחשיכה הקרה של ירושלים רמזו לי שהבלתי נודע ממשמש ובא.
בלילות שבת הלכתי למסעדת "פינתי", ואיתי אחד מחברי שהגיע לחופשת שבת מהטירונות. שתינו בצמא את סיפורי הצנחנים על ירמי ברדנוב וחבריו. הם סיפרו שהיו בקולנוע בעזה, זה היה בלתי ייאמן. החוסן שלהם. האתלטיות שניחנו בה הוסיפה לממדי המונסטר שזחלה לעומתי. והוא מגיע צעד צעד ואין עוצר.
בסוף ספטמבר מלאו חודשיים לבחירות לכנסת. בן־גוריון הוכה קלות ובגין העלה את תנועתו משמונה מנדטים ל־15. כרגיל קמה ממשלה בראשות בן־גוריון, ואנו האמנו כי לעולם לא יגיע שינוי. כי הבריות לא יבחרו בבגין שנראה בעינינו מוקצה ודמגוג. לא הרמנו עינינו לראות את הזרעים שנזרעו לקץ של השלטון הנוכחי.
אבא עוד לא נבחר לכנסת, אבל היה בעל מעמד איתן בירושלים. גם הוא אהד את הפועל ירושלים. אבל בעינינו אוהד שעובר לסדר היום על הפסדי בית"ר ואין עצב עמוק בעיניו שעה שהם מנצחים איננו אוהד של ממש.
שבוע לפני התאריך שריצד מול עיני הודיע לי אחי חיים כי אבא מכין לי הפתעה של ממש לקראת גיוסי. לא רציתי מתנה ואפילו לא חיבוק. רציתי דחייה. פשוט דחייה של הגיוס בחודש־חודשיים. אבל לא העזתי להעלות בפניהם מחשבותי שהיו כה זרות ו"בלתי לגיטימיות".
אבא הודיע לי שבשבת 29.10, יום לפני מועד גיוסי, הוא ייקח אותי ואת שני אחי למגרש באסה ביפו לראות שני משחקים בכרטיס אחד. ידעתי שארבע הקבוצות הטובות בארץ מתחרות ביניהן. הפועל פ"ת נגד מכבי חיפה ודרבי תל אביבי בין מכבי להפועל.
בשבת ב־11 בבוקר נדחסנו ארבעתנו למונית שעצרה בכיכר המושבות בתל אביב. משם המשכנו במונית שירות למגרש המיוחל. אבא ביקש להגיע מוקדם, כי במסגרת המתנה ליום הגיוס תתקיים ארוחת צהריים לא שכיחה. אכלנו במסעדה מזרחית סמוכה למגרש. לעסנו את החומוס ואת השישליק עד דק בהנאה צרופה.
עיני חיים ומנחם היו בורקות על הזדמנות נדירה לראות שני משחקי עילית בתל אביב. שניהם ראו את יום ראשון הממשמש ובא כיום לימוד טרחני רגיל בבית ספרם שבמרכז ירושלים. אבא היה נינוח, אוהב ומפנק. מדבר על יום המחרת שלי כעל מאורע משפחתי חשוב, כמעט של משאת נפש. לא השבתי, אבל חשתי את המחנק שעולה בגרוני, שפסק רק כאשר שחקני הפועל פתח תקווה ומכבי חיפה עלו לדשא.
הפועל פתח תקווה הובילה משני שערים של סטלמך ומרקוס, אבל מנצ'ל, אמר וחבריהם אמרו את המילה האחרונה והביאו את מכבי חיפה לניצחון 2-4. במשחק השני היו המכבים דומיננטיים, הובילו 0-2, ודווקא אמציה לבקוביץ' האטי־משהו הבקיע שער מצמק.
בצאתנו מהמגרש פגשנו את איציק שניצר אוהד הפועל ירושלים. פניו היו חיוורות כאשר אמר לנו כי יעקב מזרחי נהרג אמש בפעולת כונתילה בשורות הצנחנים. יעקב היה חלוץ מוכשר, תקווה אדירה לעתיד ומקץ עשר שנים כיכב אחיו אבי בשורות הקבוצה.
המוות המבעית של יעקב מזרחי, שני ההפסדים של קבוצות הפועל וגיוסי הממשמש ובא עמדו במרכז מחשבותי בדרכנו לירושלים אפופת החשיכה. אבא היה מרוצה ממתנת הגיוס שהעניק לי. שני אחי היו רוויים צער על מותו של שחקן שהכירו. ואני...אני נותרתי עם עצמי. נוסע לתל השומר עם אנשים לא מוכרים. חלקם הפכו לחברי וחלקם כבר אינם בין החיים.
בשישי שעבר, 30 באוקטובר 2015, מלאו 60 שנה לגיוסי לצה"ל, ואני תמה איזה אבא של ממש יעניק מתנה דומה לבניו במציאות חיינו היום.