"מה היה קורה אלמלא רבין נרצח?", שואל המוזיקאי והסופר ערן בדינרי (40) בספרו "מחר מעונן", שאותו הוא מתכוון להוציא לאור בימים אלה ממש, בעזרת האתר למימון המונים הדסטארט. "לא רציתי שיד מסחרית תיגע בספר", אומר בדינרי נחרצות.
מתבקש לשאול איפה היית כשרבין נרצח.
"הייתי חייל בן 20 בבסיס צבאי, במקום שהייתה בו תמיד תנועה ערה של חיילים. רק שהפעם הרגשתי לבד. לחלוטין לבד. ברור לי שבמציאות זה לא היה ככה. היו לצדי חיילים, אבל הזיכרון שנותר בי הוא שילוב של מציאות ומטאפורה".
הספר מתאר מעין היסטוריה חלופית אוטופית?
"הספר לא אוטופי ולא דיסטופי. הוא מציאותי. מדובר במציאות חלופית. מציאות שבה רבין לא נרצח. יחד עם זאת, הספר מבוסס על תחקיר מעמיק שאותו התחלתי ב־2012, אז החלה האובססיה המודעת שלי כלפי רבין. אבל יש לזכור שהספר שלי הוא פרוזה. ספר עלילתי, לא עיוני. זה לא ספר היסטוריה. לכן הזרקתי לתוך העלילה את תמצית התחקיר שלי. לא יותר ולא פחות".
הספר הוא מעין מחווה לרבין?
"הספר אינו מחווה לרבין, אחרת לא היה טעם מבחינתי לכתוב אותו. הספר כתוב בז'אנר ההיסטוריה החלופית, כדוגמת 'האיש במצודה הרמה' של פיליפ ק' דיק ועוד ספרים ברוח הזאת. הדבר החשוב ביותר שהנחה אותי בכתיבת הספר היה האיזון בין האישי והפוליטי. בין האדם הקטן והשאלות הגדולות. בין האירועים האישיים־הקטנים־האפורים־היומיומיים והאירועים המדיניים. כישלון הרצח, משמעותו והשלכותיו משתקפים בחיי הגיבור, עברי נר דין. במיוחד באמצעות קשר שהוא מקיים עם בחורה מסוימת. באמצעות הקשר הזה, הסיפור נוגע באופן ישיר ואנושי בסכסוך היהודי־ערבי ובטירוף שהוא מייצר. מעבר לכך, אני לא יכול לנדב מאומה ביחס לתרחיש המתקיים בספר. כי באותה מידה שאנשים קוראים ספר רק כדי לדעת את הסוף, הסוף הופך להיות הכי חשוב".
מדוע חשוב לך כל כך שהספר יצא לאור דווקא עכשיו?
"משתי סיבות, שלשמחתי מסונכרנות. ראשית, פרסמתי עד היום שישה ספרים, ביניהם 'מנקה הרחובות' ו'חלומה של אנה'. אני חש בשל לכתוב את הספר הזה, שתובע ממני מאמץ גם ברמה הנפשית. אני מגלה דברים שרוב הציבור לא יודע ולא רוצה לדעת, ואני בהחלט מבין למה, למרות שהם מפספסים בכך את האמת. ניטשה אמר שידע עלול לפעמים להיות מסוכן. זה נכון. שנית, אני מרגיש שהסטטוס־קוו המדיני הנוכחי הפך לעובדה ולרוב הישראלים נוח עם קיומה. מעבר לכך, עם כל הצניעות, אני מרגיש שאני האיש הנכון למשימה הזאת. ראשית, אני מגיע לכתיבת הספר הזה בלי אג'נדה - לא ימנית, לא שמאלנית ולא מרכזית. אני צופה ניטרלי, ולכן טוב שאני הוא הסופר שיוצר את הספר הזה, ולא עמוס עוז או נעמי פרנקל ז"ל. שנית, אני אנטי־ממסדי אמיתי. התפרנסתי כאמן רחוב במשך שנים. סירבתי להוצאה לאור גדולה וחשובה, כדי שיד מסחרית לא תיגע בספרי. מי שיקרא את 'מחר מעונן' ירגיש ישר שהספר חף מנטייה מסחרית. אני רוצה שעל המצבה שלי יהיה כתוב: 'יד מסחרית לא נגעה ביצירותיו'".
אנטי־ממסדי? יש כאלה שיגידו שהשתמשת בשמו של רבין, שהפך למותג. למה לא לכתוב ספר עלילתי שיעביר את אותו מסר, בלי לשים על העטיפה את תמונתו של רבין?
"בדיוק בגלל זה כתבתי ספר שבו רבין לא הופך למותג. בספר שלי הוא לא נרצח. אם כי, באותה מידה, אני ישראלי שחי במציאות הישראלית, ומתקיים בה תהליך מדמם שאני רוצה לכתוב עליו. יש שאלות שחייבות להישאל, כי אני מרגיש שאיבדנו את הדרך. אולי צריך לחשוב מה היה קורה אילו, ואז למצוא את ה'אילו' במציאות הנוכחית. זה פנטסטי וריאלי באותה המידה".
מאיפה האובססיה שלך לרבין?
"החיבור שלי לשמאל ולשלום התרחש דרך ההסתכלות על הדברים מהשקפת מבטו של רבין. אני רואה את רבין כאדם פרדוקסלי. הוא לימד אותי לא ללכת שבוי אחרי אג'נדה מסוימת, מתוך אמונה עיוורת, התניות, או מתוך היותי מושפע ממעגל האנשים הקרוב אלי, שבזמנו היה שמאל אוטומטי קיצוני. בזכותו פרצתי את המעגל הזה, וחיפשתי תשובות אמיתיות. האמת היא פרדוקסלית: רבין היה אותו אדם שבאינתיפאדה הראשונה אמר לחיילים 'לשבור להם את הידיים ואת הרגליים'.
"אני מאמין שלמנהיגים גדולים באמת יש נטייה ואומץ להיות דינמיים ולשנות עמדה בהתאם לרוח התקופה. אני רואה אישים שעשורים לא זזים מילימטר מהתפיסה שלהם. בעיני זה חולי. אני יודע שיש להם מעריצים, כי זה כנראה מתפרש כאילו יש להם עמוד שדרה. רבין לימד אותי שלשאת עיניים לשלום זה גם לפקוח עיניים ולהסתכל מסביב. כמו עץ. כמה שהשורשים שלו עמוקים באדמה, ככה הוא יותר גבוה. כזה היה רבין. שורשיו היו שורשי קום המדינה. שורשיו היו בפלמ"ח. לכן הוא היה האיש שהיה יכול לראות את התמונה העתידית הרחבה. הייתה לו ראייה בעלת חזון. רבין לא היה יונת שלום, אבל הוא גם לא היה נץ. הוא היה איש שאהב את המדינה בכל לבו, ורצה שיהיה לנו טוב.
"כשאני חושב עליו, אני חושב על הפסיכולוג הזה שאתה מגיע אליו והוא זורק עליך המון מושגים פסיכולוגיים כדי להבין מה לא בסדר איתך. רבין היה פשוט אומר: 'עזוב את כל זה, איך אתה מרגיש?'. אני מרגיש שהיום כולם מתעסקים בכל מיני מושגים, דווקא כדי לטשטש את הציבור, להניע אותו מתשובות פשוטות לשאלות פשוטות. יש כאלה שיגידו שהוא פעל לאט מאוד, ובגלל זה פספס את תהליך השלום. מי יודע? אולי הוא בכלל היה 'מתהפך'? זו הגדולה שלו בעיני".
מדוע קראת לספר "מחר מעונן"?
"כי הספר נפתח כשהגיבור, עברי נר דין, מתחיל את בוקר הארבעה בנובמבר 2015 לצלילי שירו של אביב גפן, 'עכשיו מעונן' ('אנחנו דור מזוין'). מהי תקופה אם לא הרוח המניעה אותה? זה לא יכול להיות מנותק מאמנות, כמו שמלחמת וייטנאם שזורה באמנות פוליטית מרדנית. אביב גפן היה האמן שסימל יותר מכולם את רוח התקופה ההיא, המרד, הזעקה לשלום, נגד כל הסיכויים. לא לחינם הוא שר בעצרת ההיא, ועבור צופים ומאזינים לא מעטים, הוא היה כוכב הערב. לא פחות מרבין".
ניתן לסייע לערן בדינרי בהוצאת "מחר מעונן" באתר הדסטארט